לא, לא צריך ללמוד סוציולוגיה. מספיק לקרוא את ספרו של יאיר ניצני "מרים גבה" ולזכות בתואר המתאים. דברים יותר מטובים יש לי להגיד על הספר הזה, לא רק בגלל שאני תמיד משתפת רק בדברים טובים, אלא בגלל שיאיר ניצני איים עלי (אני לא מכירה אותו!) בראיון טלוויזיוני כשהניף שתי אצבעות מכוונות כאקדח על הצופים. מן האקדח הזה למדתי שאם לא אתאהב בספר- אני בסכנה.

אז התאהבתי בספר. גם ב-"איך" הקולח וגם ב-"מה" המשעשע ואני לא מהססת לומר שזהו אחד הספרים הכי מצחיקים ומשעשעים שקראתי, כמעט כמו "שלושה בסירה אחת" של ג'רום ק. ג'רום. מה להגיד: כיף של ספר!

ניצני, חבר בלהקת "תיסלם" האגדית הוא סאטריקן בחסד, שליקט לספר פרקים מן המדור השבועי שלו ביומון "ישראל היום". בפרקים קצרים וקולחים מצליח להציב מראה על החברה הישראלית ומזמין אותנו להציץ אל תוך משפחה נורמטיבית. לניצני ("אבא שחופר וחופר") שלוש בנות ("מכסחות הארנקים") ואשה אחת, שזוכה לתואר "הגברת הראשונה". בקואליציית הנשים הזאת מסתבר לקורא שמה שמתרחש אצל משפחת ניצני מוכר לו ומתרחש כמעט בכל בית. סטואציות זהות פחות או יותר. הזהות הזאת עוזרת לקרוא לשמור על השפיות שלו. אם מה שמתרחש אצלנו מתרחש גם אצל השכן –משמע גם אנחנו משפחה נורמטיבית. כך מצליח ניצני, שזה ספרו הראשון, להביא את הפרופיל האמיתי של החברה הישראלית – בבית, בקניון, במגרש כדורגל, בכביש, בבית הספר ("המועצה הפדגוגית הפיצה את הקלסתרון שלי בין כל בתי הספר בצירוף אזהרה") בחוגים, במרפאות למיניהן ("מעדיף שבמקום הורדת לחץ דם יורידו את שער הדולר"), בתור הארוך, בשירה בציבור ("ישראלים לא אוהבים להשאיר שיר פצוע בשטח, לכן שיר שהותחל לעולם יומשך", או: "העצם שלי צפופה כמו בית קדימה"). ניצני נזהר ואינו מטריד את הפוליטיקה ואת הפוליטיקאים (אם כי מדי פעם משתרבב שמו של זה או אחר).

בקטעים השונים מצטט ניצני מלהיטים מוכרים, משתמש בטרמינולוגיה צבאית גם לבית (הערכות, מבצע, קונספציה, צו גיוס…) ומשחק נפלא בפתגמים רבים. וכל אלה  יחד – הצניחו ספר נדיר על מדף הספרים. החלטתי לשלוח את הספר מתנה לחברים משותפים, ליעל ולארנסט (אצ'י) שטרו, המנהלים חברת הפקות סרטים בהוליווד. ניצני ירש את אצ'י בתפקידו כמנכ"ל "הד ארצי". רציתי שגם הם ירימו גבה. שלחתי את הספר לארה"ב באמצעות חברת משלוחים מוטסת (גובנייא, גוביינא). רק אחר כך נודע לי שהזוג שוהה בפריס.

הספר "מרים גבה" מאת יאיר ניצני (הוצאת זמורה, ביתן מודן, 2014, איורים: דני קרמן וטל לזר) –