כל ספר-ילדים של דמי הוא תענוג לעין המתבוננת ולאוזן המקשיבה: ציוריה של האמנית האמריקנית (מאיירת ומספרת עטורת פרסים) מרהיבי עין וגדושי פרטים, ואילו סיפורי העם שהיא אוספת ומעבּדת מבוססים לרוב על חוכמה פילוסופית או רעיון מעניין, כמו "גרגר אחד של אורז" ו"העציץ הריק", ולפיכך מעוררים מחשבה ומעודדים שיחה. בספרה האחרון שתורגם לעברית, "הכוח הגדול בעולם", בחרה דמי שוב במעשייה סינית (בהשראת בן-זוגה הסיני), וגם הפעם מזמינה יצירתה התעכבות מהורהרת מול כל צמד דפים מאוירים להפליא. בן החמש שישב בחיקי צלל לתוך כל ציור וציור, וגם שאל שאלות על הרעיונות שהובעו בטקסט ועל כמה מלים קשות (כמו "הרמוניה"), כך שההפסקות בין דפדוף לדפדוף הלכו וגדלו. נכון שהדבר קצת עצר את שטף הקריאה, אבל בקריאות הבאות הכל הסתדר.

בספר החדש, הקיסר פינג מחפש לממלכתו ראש ממשלה שיהיה החכם מכולם, ובהיותו ילד בעצמו, הוא מחליט לבחור לתפקיד את הילד שיוכיח לו שהוא החכם ביותר בארץ. לשם כך הוא מציב לכל ילדי סין אתגר: להציג לו בתוך שנה את הכוח הגדול בעולם, לפי דעתם. במהלך השנה מחפשים ילדים בכל רחבי הממלכה אחר התשובה הנכונה: האם הכוח הגדול בעולם נמצא בכסף? בנשק? ביופי? בטכנולוגיה? כל הילדים עובדים במרץ כדי ליצור מצגות של רעיונותיהם לתהלוכה שתתקיים בסוף השנה, ורק הילדה סינג זוכרת את דברי הקיסר: "אדם חכם רואה את הבלתי-נראה ויודע את הבלתי-נודע". היא שוקעת במחשבות עמוקות, עונה אחר עונה, עד שבאביב צצה במוחה התשובה. ובתום השנה, כשכל הילדים מגיעים לתהלוכה עם יצירות מופלאות, סינג מגיעה בידיים קפוצות. האם הן ריקות?

לא אקלקל לכם את הפואנטה, אבל יש לי הסתייגות קלה מסוף הספר (התרגום, אגב, מצוין). לא יהיה זה ספוילר לגלות כאן שסינג אכן מבינה מהו הכוח הגדול בעולם, ולכן ממנה אותה הקיסר פינג לראש הממשלה של ממלכת סין. אבל אני הייתי כותבת סוף אחר: ברגע שהקיסר מציע לסינג להיות ראש הממשלה, היא צריכה לענות לו: "לא תודה, הוד רוממותו. אני מעדיפה להיות היועצת לראש הממשלה." אחרי הכל, אם את הילדה הכי חכמה בסין, את אמורה לדעת שכאבי ראש כאלה עדיף להעביר לראש אחר.

הספר "הכוח הגדול בעולם" – כתבה וציירה: דמי (מאנגלית: אירית ארב, הוצאת כנרת, 32 עמ', מנוקד. מתאים לבני 6-10) – 68 ש"ח
להשיג בחנויות הספרים ברחבי הארץ