תדע כל אם עברייה: אין הרבה ספרי בנות שעומדים במבחן הזמן, ומצליחים להרטיט את הלב גם עשרות שנים אחרי שריסקו אותו לראשונה. למעשה, הם כל כך מעטים, עד שרוב הניסיונות לחוש שוב את מה שהרגשנו כשקראנו אותם לראשונה, מסתיימים באכזבה מהולה ב"מה, כזאת פוסטמה הייתי?". ובכן, בואו נסכים שהיינו תמימות. וגם אם צימחנו לנו מאז אופי דעתני יותר, עור עבה יותר ומעט פלומה, עדיין הלב מתגעגע לפעמים לפיסת ספרות שאיננה מכאן ומעכשיו (ובעיקר, איננה העיתון מסופשבוע שעבר): אותו חפץ בכריכה קשה ומהוהה, שירטיט אותנו בין דפיו ויחזיר אותנו אל הנפש הטהורה שהיינו פעם. בשתי מילים – "נשים קטנות". ואל תתחילו עם הדיונים על הפמיניזם והפטריארכליות וכל זה, כי אתם יודעים שבכל הקשור לאהבות ראשונות, זה לא ממש רלוונטי.

מה שעשו לנו הנשים לבית מארץ' לא עשה מאז אף רומן גדול: בכינו איתן, וצחקקנו בסתר, והתרגשנו ונשברנו ואחר כך צמחנו עוד טיפ טיפה. כמה היינו נותנות כדי לשתות כוס תה עם לואיזה מיי אלקוט ולפענח מי הייתה האישה שפענחה, כבר לפני 140 שנה, את הנוסחא שתעשה לנו את זה יותר מכל טלנובלה או ריאליטי. בתרגום החדש של "נשים קטנות" (תרגום:  שרון פרמינגר) היא מצליחה לקרב אל לבנו יותר מתמיד את מג, ג'ו, בת' ואיימי, שעומדות באומץ במבחן הזמן ומוכיחה שוב שאין דבר כזה "נשים קטנות", יש רק נשים גדולות שעוד לא גמרו לצמוח. תנו את הספר הזה לבתכם/ן הבכורה, ושדלו אותה בכל פה שתיתן לו צ'אנס. נכון, לאף אחת מבנות משפחת מארץ' לא היה פייסבוק, וגם לא סטטוס מי יודע מה, ולמרות זאת הן היו הבנות הכי שוות שהכרנו.

הספר "נשים קטנות" מאת לואיזה מיי אלקוט (תרגום – שרון פרמינגר, הוצאת ידיעות ספרים, 624 עמ') – 118 ש"ח
להשיג בכל חנויות הספרים