1994, קיץ, אני דיילת באל על, כרגיל בניו יורק מעבירה את הזמן בין שוטטות בעיר ללימודים לבחינות באוניברסיטה. באותו ביקור, ראיתי את פול אוסטר, סופר שכבר מוכר מאד באירופה וקצת פחות בארה"ב מולדתו, מקריא פרק מספרו החדש "מר ורטיגו" בסנטרל פארק (שטרם תורגם לעברית).

"מוסיקת המקרה", היה ספרו הראשון של אוסטר שקראתי. לראשונה, נחשפתי אז לתחושה שאני מחזיקה בידי משהו אחר. הסיפור המתעתע על החברות האמיצה בין שתי דמויות שונות מאד, ההתגלגלות המוזרה והמפתיעה של העלילה, הרעיון הפילוסופי של גורל, בדידות וחוסר אונים שבה אותי. הפכתי למעריצה.

ואז הגיע "מר ורטיגו".

גם פה סיפור לא אפשרי שהכל בו בעצם יתכן. העלילה, כל כך מפתיעה ומנותקת אבל כל כך אינטנסיבית, הכניסה אותי לעולמות מוזרים וכואבים שלאורך כל הזמן לא ברורים לי באמת. סיפור על נער יתום שנאסף מהרחוב על ידי אישיות כריזמטית ומסתורית שלוקחת אותו תחת חסותה ומלמדת אותו לעוף. והוא עף. הוא עף גבוה מאוד וגם מתרסק.

בספר הזה, כמו גם במוסיקת המקרה וגם בספרים נוספים של אוסטר קיימת תחושה שהכל אפשרי – הסיפור הוא כל כך מקורי ומפתיע אבל מכיל בתוכו את כל המרכיבים האנושיים הרגילים בכאלה עוצמות עד שנדמה שהכל כאילו  "קרה באמת".

ואולי?

הרבה בדידות, הרבה אימה, פחד מהגורל והרבה מחשבות שמתעוררות על מה אפשרי ומה אינו אפשרי ובעיקר על מה חשוב באמת.

כמו שאמרתי, אני כמו רבים אחרים הפכתי למעריצה, ורגע השיא שלי היה בסנטרל פארק, 1994, כשקיבלתי הקדשה של פול אוסטר על ספרו "מר ורטיגו"  שטרם תורגם לעברית. הוא גם חתיך.

מר ורטיגו, מאת פול אוסטר, הוצאת עם עובד, 1996, 297 עמודים, תרגום: דן דאור / אלי הירש