תרשו לי להתפייט רגע על עברית משובחת בספרי פעוטות. הרי בימינו, רוב הספרים לגיל הרך ולילדי גן כתובים בשפה פשוטה ככל האפשר, במשלב דיבורי, בלי מלים קשות – וזה בסדר גמור, כמובן. אבל כדאי לזכור שילד שנחשף לעברית טובה ועשירה כבר מינקותו, כשהוא לומד לדבר, ייטיב לספוג ולהטמיע אותה כחלק מעולמו הפנימי, לקלוט את ההיגיון הלשוני שלה ולהפנים את את ארגז הקסמים שממנו היא מורכבת – ומדובר בנכס חשוב לכל החיים. לכן, אם רוב הזמן אנחנו רגילים להנמיך את התקשורת שלנו עם פעוטות לשפה ילדית, מומלץ להקדיש לפחות את שעת ההשכבה למבחר מהקלאסיקה המקורית והמתורגמת לגיל הרך, כמו שירים מאת מיטב המשוררים לקטנים, שכתבו בעברית-של-פעם, ויש לנו המון כאלה. למרבה השמחה, מדי פעם יוצאים גם ספרים חדשים שאינם נרתעים משפה עשירה; ואם בספרם הקודם של עילם בן-דרור ושחר קובר היתה העברית תובענית במיוחד, הרי בספר הזה היא נגישה בהרבה לאוזן הצעירה, והכל בחריזה מושלמת וחיננית ובמשקל קצוב ומענג.

כמי שהודיעה לאביה ברוב אצילות בגיל ארבע שמעכשיו תסתפק בשלושה סיפורים לפני השינה, במקום השישה שהתרגלה לשמוע מפיו ערב-ערב, יכולתי להבין את הילד שמבקש בפתח הספר: "אבא, רק עוד סיפור אחרון!/ אולי המפוזר בקרון?/ אפשר שני סיפורים/ וכוס מים קרים?/ כי יבש לי מעט בגרון." ואבא הטוב מתחכם לו בהפוך על הפוך: לא, אין לו זמן להכביר מלים ולספר סיפורים, שהרי למחרת ייסעו שניהם לספארי, ולכן כעת אבא חייב לטוס לשם ולהכין הכל לקראת הביקור! ("לנפח פילים, לנקד איילים, לכבס את הדב הלבן" וכו'). וכך הופך התירוץ של אבא להרפתקה דמיונית ומצחיקה, שבה הוא נדרש להתרוצץ כל הלילה ברחבי הספארי כאחוז תזזית ולוודא שכל החיות יהיו במיטבן למחרת (מן הסתם מובלעת כאן מטאפורה למאמצים הכבירים שאבא מקדיש במציאות לרווחת הבן-יקיר-לו). הילד אמנם מתערב בסיפור מדי פעם: אבל אין בזה שום היגיון! אז נכון שהכל בדמיון? אבל אבא מכחיש נמרצות וממשיך לתאר כמה עבודה מצפה לו בספארי, בתקווה שהילד יוותר לו וילך כבר לישון. ומי לדעתכם ניצח בסוף? תקראו בספר (או בגרסתו של סמואל ל' ג'קסון ל"לך כבר לישון, קרצייה" מאת אדם מנסבך, שמתאר מצב דומה מזווית קצת אחרת). הציורים נהדרים. כיף של סיפור לפני השינה לבני 3-5.

"עוד סיפור אחרון" מאת עילם בן-דרור (אייר: שחר קובר, הוצ' מטר, 22 עמ', מנוקד) – 43 ש"ח בחנות "סיפור פשוט" (במקום 58 ש"ח מחיר מלא)

שלום לבן-דודי

מתגעגעים אליך חביבי. "בן הארץ" – סייד קשוע

אתם לא באמת צריכים אותי שאספר לכם בשבחיו של סייד קשוע, נכון? גם אם עקבתם באדיקות אחר הטורים שלו במוסף "הארץ" (ובוודאי אם לא), זו הזדמנות נהדרת ליהנות שוב מכתיבתו המיוחדת, המשעשעת והמטרידה, על חייו וחיי משפחתו כערבים בישראל, או כפי שמתואר ב"מכתבה של אשתו" לעורך העיתון, הפותח את הספר: "בעלי הוא שקרן כרוני, רכלן ורמאי (…) למשל, בעלי משוכנע כי הוא אשכנזי ממוצא פולני ששני הוריו, החיים בטירה, הם ניצולי שואה שעלו לישראל על גבי אוניית מעפילים ב-1945. הוא גם מסתובב ברחובות בית צפאפא ומספר לעוברי אורח שהוא האשכנזי היחיד בכפר. את כתובתו הוא רושם כ"סביוני בית צפאפא". בהמשך עברו הסופר ומשפחתו לשכונה יהודית בירושלים (קורותיהם שם העניקו השראה לסדרת הטלוויזיה המצליחה שיצר, "עבודה ערבית") אך אשתקד, לאחר מבצע "צוק איתן", היגרו לאילינוי, ארה"ב, וקשה להאשים אותם. הרשימות המצחיקות-מרירות של קשוע מעניקות לקורא נקודת מבט מאלפת על חיינו כאן, מעוררות מחשבה ולעתים קרובות, לצד ההנאה והעונג, גם ייאוש וחרדה, ולכן חשוב לקרוא אותן. מתנה נהדרת לעצמכם ולאהוביכם.

"בן הארץ" מאת סייד קשוע (הוצ' כתר, 281 עמ') – 65 ש"ח באתר "המגדלור" (במקום 72 ש"ח מחיר מלא)

משהו קטן וטוב

קצרה ולעניין. "ססקצ'ואן" – שרון בוטאלה

"ססקצ'ואן" הוא אוסף סיפורים קצרים שבמרכזם נשים, הנקלעות למצבי חיים מאתגרים ותובעניים, וכולם כתובים להפליא ומתורגמים היטב. אף שאינני חובבת גדולה של אסופות סיפורים קצרים, נהניתי מאוד לקרוא את ספרה של שרון בוטאלה, המתגלה כסופרת מצוינת. סיפוריה מעניקים תובנות מעניינות על סיטואציות שמוכרות כמעט לכל אשה, כמו יחסים מורכבים בין אם ובתה הבוגרת ובין אשה לאביה, לבעלה או לבעלה-לשעבר, לבטים ותהליכים של התבגרות ומודעות עצמית, או מחשבותיה של אשה על אונס שעברה בגיל 30 ושמרה בסוד, בגלל האשמה עצמית ובושה:"במשך שנים היא אפילו לא קראה לזה אונס, היא לא קראה לזה כלום, היא אפילו לא חשבה על זה", עד שהיתה מספיק מבוגרת כדי להבין מה קרה לה ("אקט אקראי"). מומלץ בחום.

"ססקצ'ואן" מאת שרון בוטאלה (מאנגלית: מתרגמות שונות, הוצ' מרנגא, 235 עמ') – 61.20 ש"ח בבוקנט (במקום 68 ש"ח מחיר מלא)