את ארוחות הערב בתור ילד אצל סבי וסבתי אני זוכר כחוויה מאתגרת. היינו מגיעים קצת לפני כניסת השבת, המבוגרים היו מתחילים לתפוס ראש עם האפרטיף שלהם (בדרך כלל פסטיס עם קצת מים וקרח) ומחכים שסבי יחזור מבית הכנסת. מיד אחר כך היינו מתיישבים סביב השולחן, ונשאבים לארוחה ארוכה כשהילדים נדרשו להישאר ישובים ומנומסים לכל אורכה. החוויה הזו מהדהדת בי במיוחד היום, כשארוחות יום שישי מתנהלות לקול צהלות השמחה (במקרה הטוב) והריבים (במקרה הרע) של הילדים שמתרוצצים ללא הרף, ולעיתים אף (יסלחו לנו אלוהי הפסיכולוגים) לקול שירתה של רינת גבאי, זמרת הבית. מה לעזאזל קרה כאן?

הדיון המרכזי בספרה החדש של אורנה דונת (דוקטורנטית לסוציולוגיה באוניברסיטת תל אביב) "ממני והלאה" עוסק בבחירה לא להביא ילדים לעולם. ללא ספק דברי כפירה בתרבותנו הנאורה. דונת בוחנת במבט ביקורתי את היחס לילודה תוך פירוק המיתוס העומד מאחורי כל זה – אשה שלא ילדה לא יכולה לממש עצמה ולבטח לא לגלות את הרגשות הכי עמוקים וטהורים שלה – אהבת אם לילד. הפלא ופלא, מסתבר כי מבחינה הסטורית-תרבותית לפחות, מדובר בתפישה חדשה אשר הנה תולדה של שינויים חברתיים רבים (כגון; תהליך החילון, המעבר למשפחה גרעינית וכו' וכו') ולכן יתרונו של הספר (כמו בכל מחקר תרבותי טוב), הוא בכך שהוא חושף כיצד הדברים שהיום נראים לנו הכי "טבעיים" הם למעשה  תלויי זמן ומקום בחשיבה הכלל אנושית. דונת מעמיקה ועוסקת גם ביחס לילדים עצמם (הפיכתם למרכז היקום והשאיפה לעצבם כאובייקטים העומדים בתקנים מסוימים), ולכן הספר יכול לעניין את כלל האנשים (הכוונה – גם הורים) המנסים לפתח חשיבה רפלקסיבית על חייהם ועל תרבותם (ולא רק כעוד אמצעי מניעה).

הספר "ממני והלאה" – אורנה דונת (הוצאת ידיעות אחרונות) – 98 ש"ח
להשיג בחנויות הספרים ברחבי הארץ