לא פעם ולא פעמיים שמעתי את מיקו צרפתי, ספק הדגים שלנו בסלון אומר בטלפון " מת. מת. היום הים מת, אין דגים". אבל כמעט תמיד הוא מוסיף ואומר " אבל השגתי לך…”. ככה זה שמיטב הדגה הים תיכונית עדיין נושמת את נשימתה האחרונה במקררי הנירוסטה שלך.

כשסוף סוף נסעתי ליפו לקנות ממנו דגים לצרכי הפרטיים, שמתי לב שהוא דומה לסבא שלי מצד אבא שהלך לעולמו לפני כעשר שנים. נראה לי שעייני הפלדה הכחולות, חזותו הביריונית ודיבורו המחוספס הם שהזכירו לי את סבי הפרטיזן בן קצב פולני, שברח מהנאצים עם סוס ועגלה והצטרף לאחיו ביערות פולניה. הצגתי את עצמי כניר מהסלון של אייל, פניו נותרו אדישות והוא שאל אותי בקול צרוד מסיגריות פרלמנט "מה אתה רוצה?”. "מה יש?" שאלתי, הוא סימן לי בתנועת יד לבוא אחריו, עברנו מצידו האחד של רחוב עולי ציון לצידו השני ונכנסנו בדלת ברזל ישנה וחורקת לחלל שתקרתו הגבוהה מקושטת בקשתות עותמניות. מיקו פתח את אחד ממקררי הנירוסטה, שלף ארגז פלסטיק ירוק והניח אותו על שולחן. הלוקוסים שהציצו מבעד לפתיתי הקרח ברקו בטריותם וגלגלי העין שלהם אמרו שירה, כדורים מושלמים וצלולים. ביקשתי את רשותו לגעת בהם ולמגע אצבעותיי לוקוס סלע אדמדם במשקל שניים וחצי קילו, קפץ לגובה. שחררתי צווחה וקפצתי לאחור, מיקו התגלגל מצחוק. זה לא מובן מאליו כלל וכלל לשים את ידך על דג חי, וטוב מראה עיניים מאלף מילים. אצל מיקו חי זה חי.

אהבתי הגדולה לדגים ופירות ים חיבבה אותי עליו, ולא עבר זמן רב והוא נענה לבקשתי ושלח לי כבד של לוקוס ושק ביצים של נקבה פוריה. בשבוע שעבר שלחתי לו עם בנו הצעיר אריק (בנות ראו הוזהרתן מדובר בכובש לבבות אמיתי) איקרא שהכנתי בכבוד רב מביצי דגים ששלח. באמצע הסרוויס של חמישי הטלפון שלי צילצל ומיקו היה על הקו. “אני שותה עכשיו כוסית עם האיקרא שלך". איחלתי לו בריאות ואריכות ימים וחזרתי אל הסכין וקרש החיתוך בהתרגשות ילדותית.

הדייג מיקו צרפתי, עולי ציון 3,  יפו, טל': 03-6822891