אנחנו יודעים שאם לא נוריד הילוך בקרוב, ילכו לנו הברקסים. אנחנו יודעים גם, שמזמן עברנו את הגבול של עצמנו, ושאנחנו מוכרחים להפסיק את הריצה המטורפת אחרי רשימת ה-TO DO הבלתי אפשרית של החיים. אבל כמו כולם, גם אנחנו תקועים בשלב המודעוּת לבעיה, שנמצא בדיוק באמצע הדרך לפתרון. בלגן.
בינתיים, אנחנו מקמבנים: מנהלים שיחות טלפון חשובות תוך כדי בליעת פירורי רוגלעך משלשום, שולחים מייל ביד אחת ומסתרקים בשנייה, מקפיצים משהו למישהו על הדרך, בקטנה, ושותים את הקפה הראשון של הבוקר תוך כדי הטיול עם הכלב, או באוטו, או בדרך לפיצוציה (כי שוב נגמר החלב). כל כך היינו רוצים לשתות בשקט את הקפה הראשון, זה שאין שני לו,  מול העיתון, או תוך כדי בהייה מתפנקת באחת מתכניות הבוקר. לא בגלגול הזה, כנראה. לא כל עוד אנחנו במרוץ חסר סיכוי אחרי הזנב שבכלל אין לנו.
נפש רחומה שמבינה ללבנו רכשה לנו ברשת את התשורה הבאה, שמגלה הבנה למצבנו הקיומי העירוני-נוירוטי: "I am not a paper cup" הוא ספל פורצלן שעיצב האמן ג'יימס בורגס, העתק מושלם של ספלי הנייר שנלקחים איתנו לדרך, כולל מכסה סיליקון ידידותי ששומר על הקפה חם וערני. הכוס עצמה מתאימה לשטיפה במדיח ולחימום במיקרוגל, ואפשר אפילו לרכוש סט של מכסים רזרביים בשחור ובלבן. דמי המשלוח אמנם שערורייתיים, ועולים על מחירה של הכוס עצמה, אבל בחישוב מהיר, אחרי עשר כוסות קפה קנויות מכסים את ההשקעה, ומגלים שמשתמשים בפטנט החדש לא רק תוך כדי נהיגה אלא גם ליד המחשב, שלא תתלכלך המקלדת אם חס וחלילה תישפך טיפה. קפה, מישהו?

כוס רב/חד פעמית – 20 דולר
להשיג בחנות המקוונת של ה-MoMa (המוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק), www.momastore.org