לפעמים אדם צריך להסתלק מהעולם כדי שנבין כמה למדנו ממנו. סבא אברהם שלי שעזב את העולם הזה בחג שני של ראש השנה ערב שישי, היה אחד כזה. כן, ידעתי שהוא לימד אותנו מינקות לזהות עצים וצמחים, לטפל בערוגה ולעדור צלחות מסביב לעצים צעירים, רק לא שיערתי עד כמה עמוק ושורשי הגן הזה.

ב-97 שנותיו הנמרצות לא חדל לרגע ללמד, לחנך, לגדל, להשקות, להשכיל את עצמו ואת הסובבים, תוך גערות, כמו "מה זאת אומרת, את לא יודעת, מי היה אביו של שאול המלך? ויקרא פרק ט': "ויהי איש מבנימין ושמו קיש בן אביאל בן צרור, בן בכורת, בן אפיח, בן איש ימיני גיבור חיל. ולו היה בן ושמו שאול, בחור וטוב, ואין איש מבני ישראל טוב ממנו, משכמו ומעלה…".

כדי לא לצער אותו הייתי עונה, שאני יודעת רק שכחתי.

אחרי שקברנו אותו בתל שמרון על ההר מול עמק יזרעאל שכל כך אהב, עליתי לגג והבנתי עד כמה חזק הוא הגן החקלאי. לא, לא סתם עליתי יום אחד לפני שלוש שנים על הגג של הבניין בין דודים לזכרונות אבודים שהחלידו בגשם והתחלתי לנקות ולסדר ארגזים לשתילה, את הגן החקלאי הזה לא המצאתי, הוא שכן בי מסבא אברהם, שטען תמיד שאין חינוך טוב יותר מחינוך לחקלאות, אחריות, התמדה, המשכיות. מסבתא שלי ירשתי את גן החתולים וגן הרחמים על כל בני האדם והחיות שנקלעו למצב הקיומי. אז הנה המלפפונים של סוף הקיץ סבא, ואני מבטיחה להספיק לשתול ולזרוע חורף, סלקים, כרובים, בצל ירוק, תפוחי אדמה וצנונים, לו רק הייתי יכולה לשאול אותך שוב מעל מרק בורשט לוהט של ירקות חורף, בצריף בכפר גלים ליד הבננות כשהים רוחש קרוב, מה מוסר ההשכל של הסיפור הזה עם האתונות והמלוכה.

הקשר העמוק לאדמה מנחם אותי, ששבת אל הרגבים שאהבת. תודה על אהבת התנ"ך והחקלאות. היה שלום דינוזאור אחרון.