כל הזמן אני חושבת מה היה קורה אם היו מפציצים את עזה בבריכות שחייה, וילות בנה ביתך, בתי ספר עם מגרשי ספורט, קניונים ממוזגים. הכי מסוכן הוא מי שאין לו מה להפסיד. סביר שאם היו מפציצים לי את הבית, השכונה, העיר, שגם קודם לא היו מציאה גדולה, לא הייתי נוטה לחבב את מי שעשה את זה. מעגל שנאה ודמים שוברים בחיים טובים. כי מי שטוב לו – יש לו מה לאבד.

הנה הצעתי הפוליטית: ממשלת מנדט בעזה שמכוחה יפעל כוח רב לאומי המורכב מכל מדינה שמוכנה לשלוח חיילים טובי מזג, רצוי מארצות צפון אירופה, שהשמש תיראה להם שמחה במזרח התיכון. תרומות מכל מדינות ערב והעולם יגיעו דרך השלטון הזמני אך ורק למטרות קונסטרוקטיביות, שכונות, חקלאות, חינוך, תעשייה, תרבות. מי שהילדים שלו לובשים בגדים נעימים ויוצאים לקייטנה עם שוקו ולחמנייה, וחוזרים לבית נחמד שבו אבא ואמא עובדים ומקיימים שיגרה, לא יוצא בבוקר להתפוצץ במחסום. ממש כמו בפרסומת: לפנק לפנק לפנק.

וכדי להמחיש עד כמה הדברים הם גמישים גדל לי בגג תירס אדום, בים בים בם, תירס דם. זרע שהביא הטבח מסן סבסטיאן, שכחתי בכלל שהוא נטע זר, עד שהבשיל והראה את צבעו. אם תירס יכול להיות אדום, יכול להיות פה גם שלום, לא צריך להתחבק עם אף אחד ולא לשאוף לדביקות, רק אי לוחמה משני צידי המתרס שבו יחיו אנשים בכבוד, יגדלו ילדים, ירקות וחיות. לאט לאט ירפאו הפצעים של כולם, השנאה כמו אש שלא מאכילים אותה תלך ותדעך. זה יקח זמן אבל זה לפחות כיוון טוב. תחשבו על זה שם למעלה, מה יש לנו כבר להפסיד אחרי שהפסדנו כל כך הרבה זמן חיים שפויים.

בעולם בלתי אפשרי. תירס אדום אצל מירי בגינה