הימים ימי אביב והטבַּח פורח בגג. הוא מסתובב עם כובע של תאילנדים וזורע ושותל ומלטף את הקטנים. בתוך כך ישבתי אני בבית ותיכננתי עתיד דימיוני בראש – איך אולי נסייד קצת את החורבה החמודה שלנו שמתקלפת כמו אשכנזיה שנשרפה בים בפסח כי לא הבחינה שהשמש קופחת. הצבים מתעוררים ואני צועקת לו מהמרפסת שישליך אלי את אחת החסות הצעירות לזוחלים, ואז נכנסת עם "הנשים" למיטה. לפתע רשרוש של חיית קש מעופפת – תולעת עם כנפיים או ציפור עם מחושים מקפץ לי לתוך הפנים. לא, אין לתאר באמת שאם היה שם נחש צפע הייתי פחות נבהלת כי הוא לא עף, אלא רק זוחל, ואילו הדבר הזה – נכנס לי בו זמנית לכל איברי הפנים. ארבה. כן, כן אותו חגב מעופף ממכות מצרים אצלי במיטה, אול אובר מי. החתול עבֵּד נכנס לפעולה ואני לדילמה מוסרית, האם לתת לו להשתעשע ביצור האומלל או לחסל אותו. השארתי אותו בין הכפות של עבד והרגשתי כמו אחת האנשים המצלמים ולא עושים דבר כדי לעזור (ע"ע מראה שחורה 2 פרק 2 – שם, שם). לא ישנתי כל הלילה וכל רשרוש נשמע לי כמו הרבה ארבה שנכנסים במיליוניהם. בבוקר מצאתי את פרוק הרגליים מילולית כשמו. מת. טוב, די מת. גיליתי את גבולות החקלאית שאני – מדינה קטנה מאוד שרוצה לחיות בשלום בגבולותיה. הטבח אמר שזה פחד מיתולוגי ואני אמרתי שמחר נקנה ארבעה היטלרים אולטרא סגולים ונגן על עצמנו לא מפני הסכנה כמו מפני הפחד. אמאל'ה ארבה!