ההורים שבכם ואולי גם אלו שלא בטח מכירים את הדילמה שקשורה בשלושת המרכיבים: גן שעשועים, אוטו גלידה וילדים קטנים.

ישנו הגיל הזה שלא משנה איזה ארטיק תקנה, הילד שלך ירצה את זה שראה אצל ילד אחר. אין מזה מוצא ואין פתרון טוב. אז כך קרה לי, הגעתי לגן השעשועים, קניתי ארטיק לילד שלי והייתי צריכה לבחור: או להחליף אותו או לסבול את צרחותיו של הקטן ולהתכונן לאפשרות הבלתי נמנעת שיחטוף מבת דודתו את הארטיק שהיא בחרה.

Loose loose situation, אם אני מחליפה אז נכנעתי לפרובוקציה של ילד בן שנתיים ואם לא – כל ההורים בגן מסתכלים עלי ברחמים ובמבט של "לי זה לא היה קורה" (בטח… ברור) ואחר הצהריים היה הופך לסיוט שלא נגמר.

כל הסיפור הזה רק כדי להגיד שהחלטתי לקנות ארטיק חדש (סליחה, סופר נני) – נעמדתי בתור עם הארטיק הצטפטף שכבר קניתי והתחלתי ללקק ממנו בייאוש, עד שיגיע תורי.

הגעתי שוב לחלון האוטו גלידה ובעודי מחסלת את הארטיק שבכלל לא רציתי, בקשתי אחר. ואז התרחש הקסם, המוכר הוותיק שבאוטו הסתכל עלי בחיוך וכמו הבין, בלי מלים את כל המצב. לקח ממני את הארטיק הישן, החצי אכול, והושיט לי במקומו את המודל החדש והנכסף. כשרציתי לשלם לו, הסתכל עלי במן מבט מבין כזה שאומר "זה בסדר… לא אשמתך".

לרגע, מצאתי את עצמי, אמא לשלושה ילדים, מרגישה כמו ילדה קטנה שהמבוגר שלידה אומר לה "לא קרה כלום, הכל בסדר ולא על כל טעות צריך לשלם".
הרגשתי כמו ילדה קטנה שפותרים אותה מאשמה על כוס שנשברה או מים שנשפכו. בלי מילים, אמר לי האיש מהאוטו "הכל בסדר, תחזרי לשחק".

לא יודעת מה אתכם אבל אני בחיים רגילה לשלם על הכל, בטח על טעויות. היה נעים ומוזר, ולו רק לרגע, לחוות את תחושת התמימות הזאת, הוויתור והפטור מרגשות האשם במקום הכי לא צפוי.

איפה ישנם עוד אנשים?

אוטו גלידה בגן אברהם, רחוב הקוצר ברמת השרון, כל יום אחרי הצהריים