קניתי אופניים חשמליים, זה היה לפני שנה, שבוע לקנייתם הם נגנבו. חמישה תשלומים נוספים וכואבים המשכתי לשלם עליהם, וכנקמה בעצמי חזרתי למכונית ולקו 11, הרי הוא זוג הרגליים. שנה עברה, השתקמתי נפשית וחסכתי לזוג חדש, ניגשתי לאבישי טוב הלב מאופני ברלין, שאם אתם בסוף כן תלכו על חשמלי – לכו אליו, (דרך בגין, פינת נחמני, ת"א). אחרי סיבוב על החדשות הרגשתי משונה, כמו קשישה על קלנועית, מסורבל במדרכות, טונות של ברזל יצוק ואפס פידול. קשרתי אותם בשלושים מנעולים, והרגשתי איך אני הופכת לקמצן של מולייר ששומר כל היום על קופתו. עבר חצי יום ובלילה שנתי נטרפה. טעות! זעק בי האיש הקטן בראש וגם האיש הממשי שישן לידי אמר, טעות.

למחרת הלכתי עם הזנב בין האופניים והחזרתי אותם לאבישי טוב הלב, שלא עשה מזה דרמה. המשכנו לכיוון גן החשמל, ל-Middleasta, ככה קוראים לבית העסק הזעיר של ארנון (מול לאביט), אופניים כמו שליאונרדו צייר, בלי הילוכים בלי כלום, רק גוף חתיכי להפליא, שנגזר בדיוק לפי מידת הרוכב (ואין האופניים מעידים על עיסתם), פיור מגנזיום, 7 קילוגרם משקלם (!), ליופיים אין מחיר ולתחושת הילדות הקלות והניידות אני מודה שלוש פעמים ביום.

מימד הזמן השתנה, הנה אני כאן והנה אני ברמת אביב. רזיתי, יש לי מצברוח מרומם פרי אנדורפינים של דיווש, מזמן לא התחילו איתי כל כך הרבה ברמזורים, ולאף אחד או אחת אין זוג כזה כי כל זוג נעשה קאסטום מייד ללקוח, וכל הייצור וההרכבה נעשים בארץ, כך שאין גם תחושה שאני רוכבת לי על כלי שילד סיני עיוור הרכיב בחושיו הנותרים. הם לא זולים, אבל גם לא נגנבים כי הם גרים בבית, מה שחוסך גם את הנעילה המעצבנת ביום בחום או בלילה כשלא ברור מה עומד לקרות בחושך, שעה שאת קושרת בזחילה את התכשיט לאורווה. מה שהם נותנים לא תמצאו גם יותר ביוקר. דוושו על זה.

אופני "מידלאיסטה" של גורדון בנט