במסגרת ההתפתחות הרוחנית המואצת שלנו, הצלחנו – אחרי אינספור סדנאות ויפסאנה (רגע, זה היה טנטרה? לא זוכרים כרגע) למגר מחיינו 98% מצרוּת העין והקנאה. הבעיה היא שצמד האחוזים הנותרים השתלטו לנו על התודעה: באופן יומיומי (וגם לפני השינה, אם להיות כנים) אנחנו מקנאים בכל מי שלא עושה חשבון לכסף, בכל מי שהתברך בגנטיקה מצוינת, באלה שיודעים לנגן אקורדים בגיטרה ובדניאלה לונדון דקל. האישה הזאת, אם לא ידעתם, עובדת בשירות המוסד: כבר שנים שהיא חיה אצלנו בבית, בתוך הקירות, שומעת כל רחש ומשרבטת כל פיפס בפנקס הסקיצות המסווג שלה. אחרת, אין דרך להסביר את היד המדויקת, הטקסט המושחז והתפיסה הגאונית – ממש ככה – של כל ניואנס אנושי, נשי, משפחתי, הורי, חברי וכו', באשר הוא.

לא נעים, אבל אנחנו כל כך מקנאים בדניאלה, עד שהצענו לה במו ידינו חברות בפייסבוק, וכשהתגלה לנו – באיחור טראגי של כשלוש שנים – שהיא מנהלת בלוג, מיהרנו להשלים את כל החומר שהחסרנו, וזה עלה לנו בשעתיים של געיות חסרות-רסן מול המסך (על חשבון העבודה, ברור). 

היא נוגעת בכל מה שחושבים ולא אומרים, בכל מה שאומרים ולא חושבים, ובכל מה שאפילו לא הספקנו להודות בפני עצמנו שאנחנו מרגישים. אם יש לכם ילדים – תאהבו את הפוסט האחרון שעלה בבלוג – "יוסי, ילד שלי אלק מוצלח", אם יש לכן חברות – תזדהו עם הפוסט "באה חשבון", ובכל שאר הפוסטים תמצאו לפחות פריים אחד שיגרום לכם לחשוב שגם אצלכם משרתת דניאלה בתפקיד סודי מתחת לסדינים או בתוך המזווה.

ואם תורשה לנו הערה ביקורתית אחת לקינוח, אז היי, פוסט אחד לרבעון זו תדירות ממש אכזרית.

הבלוג של דניאלה לונדון דקל – daniellalondon.blogspot.co.il