אני מודה: אני הלניסטית, שלא לומר, מתיוונת. מהפעם הראשונה שבה דרכו כפות רגלי על אדמת יוון, התאהבתי קשות. אני אוהבת את האופן שבו יוון כל כך דומה לישראל, ועם זאת שונה. אני אוהבת את האיטיות, שלא לומר העצלות המכוונת, של היוונים, את נטייתם למירמור (ביוונית לאישה שמתלוננת הרבה קוראים 'מורמוריצה'),ואת זה שהם מסתובבים בעולם עם שמות כמו אפרודיטי והקטור. אני אוהבת את המוסיקה העצובה שמחה שלהם, את המקצבים השבורים, הריקוד השיכור הכמעט נופל, שירי המחאה שחובקים צער של מאות שנות כיבוש תורכי אכזר וכמה שנות כיבוש נאצי אכזר לא פחות. לעגבניה יוונית שנקטפה בחצר של בית קטן על אי, שמשקיף למפרץ מושלם ובו סלע גדול שאפשר לשחות אליו, יש טעם שאין שני לו. בעשרים השנים האחרונות ביליתי הרבה קייצים ביוון, אבל בשנים האחרונות לא עלה בידי להגיע לחופי התכלת, ואני מתגעגעת. הגעגוע הזה החריף מאוד כשראיתי את הסרט הנפלא 'ניקוס השקנאי', סרט שיפתח את פסטיבל תל אביב לסרטי ילדים ונוער.

הסרט צולם על אי יווני קטן, ומככבים בו נער ונערה מקסימים, הבמאי-מוזיקאי המהולל אמיר קוסטריצה, ושקנאי אחד גדול ומצחיק. מה שיפה בסרט הזה, חוץ מזה שהוא עשה לי חשק להגיע ליוון מיד, הוא כמה שהוא שונה מסרטי הילדים האחרים שמוצגים כרגע. מבלי לגרוע מגדולתם של סרטי דיסני/פיקסאר ודומיהם (אני והבת שלי צופות נלהבות), תענוג לצפות בסרט אירופאי (דובר צרפתית עם כתוביות) בלי אפקטים מיוחדים, תלת מימד, מרדפים או בדיחות שנונות. במקום זה יש משחק אדיר ונוגע ללב, סיפור יפה, רגשות אמיתיים ולא מיופים, צילום מרהיב ומוסיקה משגעת. אנחנו נסחפים מיד לתוך עולמו של האי הקטן, ועוברים מסע מאוד מרגש עם ילד מיוחד. אלטרנטיבה מבורכת, נפלא.

הסרט "ניקוס השקנאי" יוקרן כחלק מפסטיבל תל אביב הבינלאומי ה-5 לסרטי ילדים ונוער – 40 ש"ח לכרטיס (סבא או סבתא נכנסים ללא תשלום, לגילאי 8+)
ההקרנה הבאה – שבת, 27.07.12, 14:30, סינמטק תל אביב. לפרטים נוספים, מועדי הקרנות ורכישת כרטיסים – עברו לאתר