נגיד שהנבטתם וזרעתם ויש לכם עכשיו המוני עציצוני פלסטיק קטנים שבהם טמון העתיד של מלפפוני קורנישון, ריחן, עגבניות מסולסלות ודלעות פרובאנס, אז מה יותר מקורי ירוק וזול מלהכין מהם ארגזון שי לחג אל בני הבית שאצלם אתם עוברים את הערב ההיסטרי הזה – כמה פעמים הפרתי את הנדר לעולם לא לעלות על כביש תל אביב-חיפה בערב החג עם סיר ממולאים בבגאז'. ברוח ימי הצדק החברתי אתם מעניקים בזה לא רק משהו שהכינותם לבד, כמו בתיה עוזיאל בשנות ה-70 אלא משהו שייתן בטחון תזונתי לקרובים שלכם. אבל לא על זה רציתי לכתוב הבוקר, שבו בצרתי חמש תולעים מהריג'לה שגדל אצלנו מרצונו הטוב, גם לא על זה, אלא על – שימו לב הנה מגיע מונח ממש מקצועי: הדליה. ככה קוראים לשיטה של במבוקים צמודים לצמח שעליו הוא יכול לטפס ולהיתלות להנאתו. ההדליה היא הדרך שבה לא תדרכו על המלפפונים של עצמכם כשהם זוחלים לכם בין הרגלים, אותו דבר לגבי המלונים, השעועית וכל מי שאוהבים לזחול על הרצפה ולהתחבא.

בין הבמבוקים, שאפשר לקנות אגב בכל משתלה בגרושים, מותחים חוטי ברזל והנה לכם סוכה מקצועית, שתהיה דגם קטן לקראת הסוכה שלעולם לא תבנו בסוכות. תוכלו לאכול עם הילדים חביתה ליד הדגם. בצורה הזו יש הרבה יותר יבול, כי הפרחים נפרשים בפני הדבורים שבאות להפרות אותם וגם למגדל/ת קל יותר לטפל ולחלץ תולעי מקל, שלא לדבר על היופי. מי שמגדל צמחים בעיר מרגיש צורך לתת להם משהו לטפס עליו ולתת פייט ירוק למיגדלים הסובבים אותנו, שלא ייסבלו מרגשי נחיתות, שיידעו שגם השמיים הם לא הגבול אלא רק משהו אפור באמצע, כך הייתה אומרת חברתי עליה השלום, מיכל ניב, שנולדה ביום כיפור ושום דבר לא יכפר על מותה מידי עצמה בטרם עת. בינתיים אני מתנחמת באדמה ומראה למגדל לוינשטיין שהקיץ הוא עונת המלפפונים וששעועית לימה מכירה גבהים שהוא לא חלם עליהם.

חג שמח עד הגג. הצצה לגג של מירי חנוך