לאמא שלי לקח הרבה זמן להכיר אותי ועוד יותר מזה לקבל את האופי המולד שלי. שנים היא עמדה מולי סמוקת לחיים ומיואשת: את אימפולסיבית, את קופצת לבריכות בלי לבדוק אם יש בהן מים, את פרא אדם, את, את, מאיפה באת לי. לקחו לנו איזה 27 שנים להתרגל זו לזו, מן הסתם אני קצת התמתנתי והיא קצת התגמשה ושתינו בסך הכל חולקות לא מעט ערכים משותפים אם כי הדרכים שלנו להגשים חלומות שונות ומתפצלות למי שאנחנו. היא תמיד מנופפת ב"תהליכים", ואני כבר לא נמצאת שם כדי לשמוע את ה"כים".

לכן החינוך הכי טוב שאני נותנת לעצמי הוא החקלאות על הגג. כאן אין את מי לזרז ואין איך לקצר תהליכים – ינבוט כשינבוט, יפרח כשיפרח, ורק אחרי הפרח בא הפרי וגם לו יש את הזמן שלו להתמלא בצבע ובטעם. מצד שני, ירקות הם גידול קצר מועד, ולכן גם לחסרי סבלנות ולמאותגרי תהליכים יש סיכוי לעמוד במתח ובדחיית הסיפוק, כי כל הדרך אל הפרי הם נותנים סימנים. תחילה מבצבץ משהו קטנטן ירוק, אחר כך הוא יוציא עלה ועוד עלה, אחרי חמישה ימים אפשר כבר להבחין מרחוק שהעסק מתחיל לזוז ואין סיפוק גדול מדחיית סיפוק קטנה ועוד אחת. בתוך הכרך העצבני, בין זיהום האוויר להבילות הקיץ המוקדם כל כך השנה, אחרי החורף הסמוי שבעצם לא היה כאן בכלל, אין כמו לגדל מלפפונים, לעקוב מקרוב אחרי שעועית שמרימה מין חצי עיגול כמו טוסיק קטן לשמים, הזמן הולך בקצב אחר, אם שותקים ומביטים אפשר ממש להבחין בצמיחה ולשמוע את הרגבים שותים בצמא את המים והשמש. מומלץ לכל מי שסבלנותו כבר פקעה והתפזרה בעצבים לכל הכיוונים. כמו שאומר לי אח שלי תמיד, והוא מצטט את רבי נחמן, אם אפשר לקלקל אפשר גם לתקן.

בית ספר שדה. אצל מירי על הגג