רק אחרי שנחתתי ירד לי האסימון: יש מקומות בעולם שבהם לא עוסקים כל היום בכיבוש, בפצצה האיראנית, בחרדים, בקיצבאות, במצב החינוך. יש מקומות כאלה שהם כבר הרבה שנים, נגיד מאז הבליץ והשלום עם אירלנד, אינם אזורי אסון. שם יש מקום, מין רווח בין שעה לשעה בין יום ליום, וברווח הזה אפשר לגדל ילדים, חתולים, פרחים, צמחים, חלומות חדשים. באזורי אסון כמו שלנו, נדמה שכל עיסוק שאינו סוציאלי, פוליטי, הוא מין סרח/פרח עודף, פריבילגיה שעוד לא הרווחנו ביושר. מכיוון שאת רוב הטיול שלנו עשינו באוטובוסים אדומים שתי קומות, בין בתי הלבנים היפיפיים, לכדתי המון שיחות קטנות בין אנשים ובעיקר נשים, שעסקו בעיקר בלאן ניסע בקיץ, יוון או מרוקו, לטייל או סתם לרבוץ על החוף. כל אירופה פתוחה לפניהם, כי חופשה, כמו ארוחה משפחתית במסעדה קטנה, הם עניין מסורתי, ולא איזה קריזה שכרוכה בהתאבדות כלכלית.

איזה מזג אוויר יפה היום, מתי נאכל לאנץ', וכמה נאים היום הוורדים בשוק – הן שיחות שמעולם לא שמעתי בקו חמש שלנו. זה לא שאין לאנגלים את הבעיות שלהם, אבל איכשהו בתוך כל זה יש מקום לבני אדם, לצבעונים, לפטוניות, ליום שוק לא יעיל, כזה שלא לוקחים אליו עגלה קשת יום. כי כולו שיר הלל ליופי, לגבר שקונה לאהובתו, לבחורה שעברה לדירה חדשה וקונה לעצמה, לנימוסים הנפלאים שלהם שמגלגלים את האנגלית הטעימה הזו בפה, עד שמשם אמריקאית היא אנגלית אחרת לגמרי. נסו לבחור לכם או לזרוע לכם פרח יפה לחג, לא דווקא אחד שצריך להביא לקרובים, אלא סתם כי זה יפה ולא יעיל, ולא חובה ולא מוכרחים, ולא שום דבר שיש בו את הגרש הזה של – צ'כה לקנות מתנות לפסח / צ'כה לבער חמץ / צ'כה להפקיד צ'ק / צ'כה לנקות חלונות. אחרי חופשה עם ילדים אני בטוח צ'כה לצאת לחופש, אבל כבר הלכה לי המכסה. חג שמח, ואם תהיתם אז כן, יש לי אשליות חדשות. הפעם בקשר לטוקיו.

בלונדון יש יותר פרחים. שוק פרחים בקולומביה/ בריק ליין, לונדון