לא יודע אם דיברנו על זה או שמא זו הייתה הסכמה שבשתיקה, אבל אשתי (בת זוגי, חברתי, זוגתי, איך שלא מכנים את זה) הבהירה לי די מההתחלה שהיא בונה על קריירה לא פחות מפוארת משלי, ובמילים אחרות, לא רק שארוחת הערב בסוף יום העבודה איננה מובטחת כלל, אלא ייתכן ולעיתים, אני! בכבודי!! (ובעצמי!!!) אצטרך להתקינה.

בהתחלה, כזוג צעיר ותוסס, הדימוי הנ"ל די החמיא לי (פמיניזם גברי, מדליק), אך ברבות הימים, עם עליית מפלס הלחץ בעבודה ועם לידת בתנו החביבה, גיליתי שהעול המכופל הזה איננו פיקניק כלל וכלל (מצלצל מוכר?). וכחלק מהסכם חלוקת העבודה בינינו יוצא לי לא מעט להסתובב ברחובות תל אביב עם עגלה ועוללית ולחפש דרכים טובות, איך נאמר זאת בעדינות, "להרוג את הזמן" עד שאשתי תואיל בטובה לחזור הביתה אל ארוחת הערב שהבטחתי לה.

כהורה צעיר, הבנתי די מהר שגינות ציבוריות זה לא בדיוק כוס התה שלי. ראשית, לרוב הן מלאות במוקשים שמשאירים אחריהם הולכי הארבע (ושיסלחו לי כל בעלי הכלבים), נזק המשלש את עצמו אם סופרים את הזבובים שמתקבצים סביבם (סיבות שנייה ושלישית הן גם מצוינות, אך די לי בלציין את הראשונה). כך קרה שבאיזה יום אביך, בעודנו מתגלגלים והעפעפיים מאיימים להיסגר, הגענו לפתע אל גן גימפל. הגינה המקסימה הזאת שינתה את היחס שלי לגינות ציבוריות – היא מרווחת ומתוכננת לעילא ולעילע, בעלת שני מפלסים, בריכה קטנה לחובבי הביוטופ, צל רחב ושתי פינות שעשועים (נדנדות, סולם וכו'). ללא ספק, אחלה תכנית לאחר הצהריים באמצע השבוע. עם ילדים כמובן.

גן גימפל, מלאכי 8, תל אביב