לו הקימו מועדון מעריצים למשורר-מחזאי לורקה, ודאי הייתי מצטרפת, בינתיים אני ממשיכה לקרוא את שיריו ומחפשת את המחזות שלו. תיאטרון ב"ש מעלה עתה את המחזה "חתונת הדמים" (הוצג לראשונה בספרד ב-1933) בבימויו של כפיר אזולאי, בהשתתפות 16 שחקנים. אוהבי תיאטרון יכולים לשבת מהופנטים משך 90 דקות ולשכוח את המציאות שבחוץ.

הטרגדיה שהומחזה לראשונה בארץ בשנת 1946 זכתה מאז לכמה וכמה עיבודים. את העלילה ניתן לתמצת בקצרה: כלה נמלטת (אולי נחטפת) בליל כלולותיה עם ארוסה לשעבר והחתן הפגוע יוצא להשיבה. הסכסוך בין החתן הטרי לארוס לשעבר, הוא ישן – על קרקעות וכוח כלכלי ועל דם שנשפך בעבר ומבקש נקמה. "אל תלך אל האנשים האלה. הם הורגים מהר וקל", אומרת האם לבן.

המחזה עצמו נפתח בדיאלוג נדיר ונוקב בין האם השכולה והאלמנה (שירי גולן) לבנה החתן המיועד (תום אבני). היא מזהירה אותו מכלי נשק: "דם שרואה אור יום שותה אותו האדמה". ואילו הוא דורש: "תני לי את הסכין!".

כבר בסצינה הראשונה מסתמנת אוירה של קטסטרופה מתקרבת ושל מוות בלתי נמנע, ובסצינות העוקבות משתלטת אווירת המוות. ובצדו: יש גם הריון וחיים חדשים. כפיר אזולאי מביא לצופים משהו חדשני, מאתגר ועמוק מאד. מרוב איפוק לא ברור לצופה אם הכלה נחטפת או שהיא משתתפת פעולה על הארוס. גם לא ברור אם זוהי בריחה מן המוות או אליו. אפילו המשרתת (אווילין הגואל) שיודעת הרבה אינה יודעת הכול. לאורך ההצגה האווירה מסתורית, שולטים בה שני צבעים: הרבה שחור וקצת לבן. הוידאו ארט מוסיף נופך משלו ומסייע לשנות מדי פעם את האווירה הקודרת. אחת הסצינות היפות מתרחשת ביער, הלבנה והמוות מלכדים שם למשהו מיסטי ומכושף. השחקנית שירי גולן המגלמת את האם השכולה מביאה לבמה דמות חד פעמית, נדירה בעוצמתה. בצד המשחק, התנועה התפאורה והתלבושות, גולת הכותרת היא המוסיקה והשירים המולחנים. יסמין אבן מביאה לשיריו של לורקה לחנים נוגים, שקטים מרחפים ומלאי קסם. לורקה היה אוהב את הלחנים האלה לשירתו, את כל ההצגה הזאת היה אוהב, ואולי היה שולח זר פרחים לתיאטרון ב"ש על ההפקה כולה.

ההצגה "חתונת הדמים" בתיאטרון באר שבע – 160 ש"ח לכרטיס. מועדים קרובים – 27-28, 30 ביולי 2016.
מחזה: פ. ד. לורקה. תרגום: רינה ליטוין. בימוי: כפיר אזולאי. הפקה: תיאטרון באר שבע.