כמו בכל עיר גדולה המכבדת את עצמה, גם לתל אביב יש נחל. נכון, הירקון הוא לא בדיוק נהר הסיין וגם לא ממש הדנובה, אבל נמאס לנו להתמרמר. הוא חביב בדרכו והכי חשוב, הוא שלנו. ועל אף שיש לאורכו פארק גדול, עם המון ספסלים פסטורליים, יצא לנו לעשות היכרות מעמיקה עם הספסל שניצב בדיוק ליד השפך. הספסל האחד לפני אחרון.

במקום שבו נשפך הנחל לים ובצל הסצנה הזכורה מהסרט "בלוז לחופש הגדול", ניצב לו ספסל אחד, הכי קול בעולם. התמונה שנמתחת ממול כוללת את הגשר הצר שמחבר בין שתי גדות הנחל, את ארובות רידינג המעשנות, את הירקון, את הים, ואת הקו שתופר אותם ביחד.

ובעוד אנחנו יושבים, נכנסו לנו לפריים שני קייקים: באחד אבא, בשני בן. האבא צעק הוראות והבן צעק לו בחזרה שהוא יודע לבד. הם הגיעו כמעט עד הים, עשו פרסה וחתרו מזרחה. הכי לא קשור בעולם; הכל מסביב תכף מתפוצץ מה שממש לא הפריע לשני אלה לצאת לשיט קצר בנחל, ולדבר על דברים שאמא לא תבין.

ורגע לפני שהתרחקו עוד שמענו את הבן צועק לאבא שלו "אבא סתכל, אני רואה מטוס קרב". האבא לא שמע. הסתכלנו אנחנו. הוא צדק.

הספסל שבשפך הירקון – נמל תל אביב (על גדות הירקון, ליד השפך)