מאז שתרבות הניו אייג' הפכה לבת-בית במחוזותינו, מושג חשוב החל לפעפע לתודעה המערבית – הנשימה. בבת אחת התחלנו כולנו להקדיש מחשבה לפעולה הכי אוטומטית בעולם. הנה אנחנו נושמים, הנה אנחנו נושפים, הנה אנחנו מתמלאים והנה מתרוקנים והנה עוד פעם ועוד פעם וחוזר חלילה וכן הלאה.

בקיצור, טו מייק א לונג סטורי שורט, הלכנו ביום שישי אחד בשדרות בן-ציון והתמרמרנו על מצב זיהום האוויר. זה קורה לנו אחת לכמה זמן. מן קיטור עמוק שמגיע בעוצמה והולך אחרי חצי יום של ניסיונות לא מספיק אסרטיביים לגייס אנשים לפעולה כלל עירונית. ובעוד אנחנו מטפסים בכיוון התיאטרון הלאומי גילינו סמטה שלא הכרנו.

סמטת אברהם לב.

אחרי שלושה וחצי צעדים הרגשנו שמצאנו פינה שמאפשרת נשימה. הסמטה הפסטורלית מחברת בין אחד מהעורקים הראשיים בעיר לאי הירוק והיוקרתי של רחוב חיסין. התיישבנו לרגע על הספסל הפונה לשדרה, הסתכלנו קדימה, הקשבנו לציוצי הציפורים, נשמנו עמוק וחייכנו. אין כמו מנת חמצן, אחרי מנת סביח בדרך למנת שלפשטונדה.

הספסל שבסמטת אברהם לב (שדרות בן ציון), תל אביב