לכל ירידה יש גם עלייה, אז אחרי ימים ארוכים וריקים מאדמה, חזרתי למולדת הגג, התקנתי מסדינים ישנים ארגזי שתילה חדשים וזרעתי קורנישונים וצנונים, פטרוזיליה ושמיר, כובע נזיר ועגבניות מנומרות, השקיתי, דישנתי, והטבח טיטא את מה שנאסף ברוחות ובימי היובש. עדיין עמדו להם המון ארגזים נטושים, הבטנו אחד בשנייה ותוך רגע הסתערנו עליהם וערמנו ערימת אדמה לערוגה ענקית, הרטבנו וזרענו ביד חופשיה את כל הזרעים שהיו לנו, מלונים ומנגולד וחסה וזה נראה כמו חזון האנרכיה או גינת כל זרעיה, ימים יגידו מה יצמח ממיזם הפרא הזה. בינתיים אני טורחת סביב 12 גורים טריים שנולדו בחצר ומתכתבת עם העירייה על סירוס ועיקור. ככה יוצא שמצד אחד אני זורעת ומצד שני מעקרת, כן, אין ברירה, ככל שחתולי הרחובות רבים יותר כך רב הסבל שהם חווים. בסוף יום עבודה בשמש, בין הגג החשוף לפיסות האדמה בין הבתים, אני נכנסת למיטה ונופלת כשביד אני מחזיקה באופטימיות את הספר של הנזירה הבודהיסטית שאם אין לכם אותו ליד המיטה, אז תשיגו אחד: "כשהדברים מתפרקים" של פמה צ'ודרון מרפד את הנפש. מחר אקרא בו שוב, מחדש.