התחושה העיקרית שעולה בקריאת ספרה החושפני של ננו שבתאי, לפחות מהאמצע וכמעט עד הסוף, היא עליבות. זהו מונולוג מתגלגל של ילדה-אשה על שרשרת הגברים המאכזבים בחייה, מהראשון עד לאחרון, והכל בו עלוב ומעליב: הגברים עלובים, החוויות שהגיבורה עוברת ומתארת בפרטי פרטים הן עלובות, המצבים הנפשיים שהיא מידרדרת אליהם עלובים, גם הסקס, שהוא אמצעי התקשורת העיקרי בינה לבין רוב הגברים, הוא לעתים קרובות נלעג ועלוב, היא מוצאת עצמה בסיטואציות מעליבות, היא נבעלת ובולעת עלבונות, כל הטיה כמעט של השורשים ע.ל.ב או ב.ל.ע או ב.ע.ל נמצאת בספר בשפע. אבל האם הספר עצמו עלוב? הו, לטעמי – לא ולא. כי בשביל לבצע סטריפטיז מרתק בפרהסיה דרוש כישרון מיוחד, וכל העליבות הזאת מתוארת בלב חכם ובשפה שירית תמימה וממזרית של תינוקת וילדה ואשה גם יחד, עם חריזה פנימית מתוקה כאילו-ילדותית אך מתוחכמת וקצב מכשף, כך שכמעט מתבקש להלחין את כל הספר כולו, כמו פואמה רבת פרקים.

והמספרת, לאחר שחשפה לפנינו שחור על גבי נייר את מלוא חולשותיה ופגמיה והתערטלה נפשית עד לשפל המדרגה, האם היא יוצאת עלובה? בעיניי, ההפך הוא הנכון. היא גיבורה אמיצה מהאגדות, שיצאה לתור אחר פרח לב הזהב, לבדה במסע גדוש הרפתקאות ורב-סכנות, הרים ונהרות ויערות ותהומות, ולרוע מזלה נתקלה בהמון מפלצות מחופשות, בגמדים או בנכים מעוותים רגשית, אולי כי רובם היו מבוגרים מאוד וחן הנעורים הנסלח כבר התפוגג מהם מזמן, והיחיד בספר שאינו עלוב (ומכונה "הנסיך הקטן") הוא אכן בחור צעיר, שרק ממנו הכותבת לא התאכזבה, ואליו היא פונה בסוף הפרק המוקדש לו: "נסיך קטן שלי(…) אני לא רוצה לכתוב עליך בגוף שלישי. אני רוצה עוד שתהיה שלי. עזבתי אותך רק בגלל איזה פרופיל נפשי שאפילו לא היה לגמרי שלי. ואני פה. אני באמת קוראת לך בין הדפים".

כל פרק מוקדש לגבר אחד בשרשרת, לפי סדר כרונולוגי פחות או יותר, ואחד הפרקים החזקים הוא חמישה מכתבים שנכתבים לאורך חמש שנים לגבר המכונה "כחול הזקן", כשכל מכתב מסכם שלב נוסף בפרשת היחסים. וממכתב למכתב, ובכלל מפרק לפרק, מתברר שגם מה שנדמה בשעתו אמיתי, הכי אמיתי, הכי עמוק, הוא בעצם אשליה. שגברים יכולים למכור לך כל מיני הבטחות מקסימות כשהם זקוקים לך שתכילי אותם, כלומר תהיי החור שאליו הם יכולים לברוח, אבל הדברים האלה הם אותיות פורחות באוויר כשיש להם חורים אחרים לברוח אליהם. ואם "הנסיך הקטן" כבר אבוד ואינו מהווה חלק מהמשוואה, המסקנה המתבקשת בסוף הספר היא שגם פרח לב הזהב הנכסף הוא בעצם פלסטיק מזויף, שאין סיכוי למצוא אהבת אמת רומנטית ובעצם הכל אשליה. ואם זה כך, לא נותר אלא לברוא לבד את הקשר היחידי שהוא אמיתי, הקשר הגורדי שאין להתירו לעולם, פרטים בפרק האחרון. והנה טעימה מהפרק המוקדש ל"רוחניק". נדמה לי שזה ספר נהדר לנשים, וממש מסקרן אותי איך גברים יגיבו אליו. מי שיודע, שיספר לי.

"ספר הגברים" מאת ננו שבתאי (הוצ' כתר, 200 עמ') – 59 ש"ח בחנות המגדלור (במקום 66 ש"ח מחיר מלא)

קצת דם לקינוח הדבש

גברת דאוטפייר, זה לא. "קשר דם" – אן פיין

שי סלע (16), המומחית האמיצה שלנו לספרי נוער, ממליצה כאן על ספר קשה ומטלטל, שלפי ההמלצה בהארץ הוא בכלל חוצה גילאים. בבקשה:

"בגיל ארבע נכלא אדוארד בביתו על ידי החבר האלים של אמו ועובר מסיכת התעללויות נפשיות, לצד ההתעללות הפיזית שאמו עוברת. רק כשהוא כבר בן שבע מבחינה אחת השכנות בפניו המציצות מהחלון וקוראת למשטרה. אדוארד ניצל, אך הצלקות הנפשיות שנגרמו לו עדיין בוערות. שנים עוברות, והוא גר עם משפחה אומנת ומנסה לשכוח את מה שקרה. אך למרות הכל נדמה שעברו ממשיך לרדוף אותו, והוא לא יודע כיצד להשתחרר.

"'קשר דם' הוא ספר קשה, אבל בעיניי הוא שווה קריאה. הוא מדבר על נושאים קשים, ומציג את הדרך שבה הגיבורים מתמודדים איתם בצורה אמיתית ולא מתיפייפת. הוא כתוב בשפה קולחת ובסגנון מוקפד ומיומן, שעובר היטב בתרגום, הדמויות אמינות והסיפור שובר לב. מומלץ מגיל 16 ומעלה." הסופרת, אגב, חיברה גם את "גברת דאוטפייר".

"קשר דם" מאת אן פיין (מאנגלית: שרה ריפין, דני ספרים, 341 עמ') – 61.2 ש"ח בבוקנט (במקום 68 ש"ח מחיר מלא)