כששאלתי את הטבח מה יהיה על מפעל הגג שלנו, התכוונתי שהכי גרוע זה להחליט לא להחליט, כי אז כל יום אני עומדת מול השוקת השבורה הזו ואין לי כוחות לצפות בחלום מתייבש מול עיני. ״אין טעם להכניס כרגע שום דבר לאדמה״, הוא סגר את הסוגייה בגבריות אופיינית. אז הנה אני שוב עומדת בידיים ריקות ומזכירה לעצמי שאני יותר קטנה אפילו מגרגר חול על שפת הים, שהיה כאן לפני וישאר כאן אחרי.
אם ככה אז הדבר הנבון יהיה להחזיר את עצמי להליכות הבוקר על החוף, שנפסקו כי מכרתי לעצמי את הסיפור על זה שאין לי זמן עכשיו ללכת לים בבוקר, וכמו פתיה גם קניתי את זה.
נתתי למכונית לנסוע מעצמה אל חוף המתופפים שלי, החניה חיכתה לי בכחול לבן כמו אות משמים שעשיתי את הדבר הנכון. זרקתי את התיק על הדלפק של מוכרת הקפה ויצאתי קלה כנוצה לטייל על המים.
אין לי מושג אם הנקודות הלבנות שעפו ונחתו על המזח הן אנפות או אולי הם שחפים, אבל מטס כזה על רקע שמי חורף ושמש רכה של בוקר זו נחמה מלאה על כל מה שקרה עד עכשיו. התמתחתי בחמימות ושיחקתי בכדור עם כלבה בלונדה שאני מיודדת אתה, שתיתי הפוך חזק בלי קצף ולא זכרתי מה היתה הבעיה.
אז זה מה שמומלץ הפעם, לפתוח את הבקרים החורפיים האלה בשמש על שפת הים, אחר כך ממילא כלום כבר לא משנה ממש. ואם אתם מוכרים לעצמכם את סיפור אינ-לי-זמן אז תשתדלו לפחות לא לקנות אותו. כבר כתבתי את זה כאן פעם אבל שווה להזכיר יום יום ים, חינם ובו זמנית פרייס-לס. לכו על זה, עוד לא נשמע האדם שאמר, אוף איזה באסה שהלכתי הבוקר 40 דקות בים.