במקום לפתוח בתיאור הספר היפה הזה, תרשו לי לצטט קטע שהסופרת כתבה על עצמה לא מזמן בפייסבוק:

"עד גיל עשר לא ידעתי שאני מה שקוראים 'עיראקית'. ידעתי שאני ילדה. גדלתי בהדר-יוסף עם רומנים, תימנים, ניצולי שואה פולנים, וכולנו היינו משפחה אחת גדולה. ואז, בסוף כתה ד', עברנו לנווה-אביבים. פתאום הילדים התחילו לקרוא לי 'עיראקית אברבנאל' ו'שחורה' ולצחוק על האוכל שלי, כי במקום לחם עם נקניק או ריבה הייתי מביאה פיתה עם ביצה וחציל, מה שמכנים היום סביח, והמחנכת צחקה עלי בפני כל הכיתה ואמרה שאני מביאה את כל ארוחת הצהריים שלה לבית-הספר (…) אבל מעז יצא מתוק. מאותו יום ביליתי יותר עם סבתי ובני-דודי, לשבת איתם ולשמוע את סיפורי עיראק של משפחתנו, וכך נולד 'בית הסודות'. לפעמים מקוצים יוצאים פרחים".

ואיזה פרח יפה יצא לה. אפילו אני, שמתפעלת ממיכל חזון מאז קלטת "דיג-דיג-דוג" הגאונית שלה לפעוטות והמשכיה ומכירה היטב את ספרי הילדים שכתבה, לא ידעתי שהיא כזאת סופרת טובה, שמסוגלת לטוות עלילה כה עשירה ומורכבת ולשזור בה חוטי זהב של עברית לירית ומכשפת כל-כך. המלה "כישוף" היא מוטיב חוזר בעלילה, שמספרת על הקללה שרובצת על דורות של נשים במשפחת הגיבורה, ואשר בעקבותיה אכלו כולן מרורים מידי בעליהן. ולא סתם אכלו: כל פרק נפתח במתכון, שההוראות בו אינן דומות לשום מתכון שתמצאו במקומות אחרים, אבל הן מוסיפות המון גם אם לא תיקחו את הספר למטבח – כמו בתחילת המתכון לתה עיראקי, "המרכיבים: מים, עלי תה משובחים, סוכר, אפשר גרעין של הל, כוס חמימוּת וכף נחמה" – ומשובצות באזהרות ובטיפים עסיסיים לבישול ולחיים.

בימינו, כשכל דבר מקבל פרשנות פסיכולוגית וכל שינוי מוסבר כנובע מנפש האדם, מרתק לקרוא על קהילה יהודית מהימים שבהם נהוג היה לייחס לדברים פירוש חיצוני, על-טבעי, של כישוף וקללה או מזל וברכה. ובעיקר מרתק שהמושכות בחוטים הן נשים, נשים שמחוללות קסמים בתבשיליהן ("לקובות שלה יש טעם של נשיקה שבאה מאהבה אמיתית, מתוק וחריף ביחד"), מכשפות גברים, מטילות קללות על צרותיהן או מנסות להיפטר מ"עין הרע" במיני תחבולות. שרונה הצעירה, ילידת הארץ, שמופיעה כמספרת רק בפתח הספר ובסופו, מושפעת מסיפורי הדודות שעלו מעיראק, אבל גם ממה שאמרה דודה אמל: "כל אשה מחביאה בתוכה סוד שלא יתגלה אלא אם יבוא האחד והיחיד שיצליח לקלף ולחשוף ולגעת בלבו של הסוד". האם היא תצליח לשבור את הקללה המשפחתית? לא מגלה, תקראו! ותלקקו את השפתיים.

"בית הסודות" מאת מיכל חזון (ידיעות ספרים, 294 עמ'), 52 ש"ח ב"מגדלור" במקום 98 ש"ח מחיר מלא

נופל וקם

יומן

הספר הבא נמסר לידידי קובי תדמור, שעל טעמו הטוב אני סומכת בעיניים עצומות, והוא התלהב ממנו קשות וגם כתב למה. הנה:

"'יומן הנפילה' הוא הספר הטוב ביותר שקראתי לאחרונה. הגיבור שמספר אותו הוא יהודי שנולד בברזיל, כמו אביו, וסבו הגיע לברזיל מאושוויץ – אוד מוצל שניסה כל חייו לשכוח מה שעבר עליו. בשנותיו האחרונות מילא הסב מחברות על מחברות בלקסיקון דמיוני ואידיאלי של חייו, עד שתש כוחו להתמודד והוא התאבד, כשאביו של המספר היה בן 14. אירוע זה מלווה את האב ומטיל צל על חייו עד זקנתו, וכשהוא מתבשר שהוא חולה באלצהיימר, מתחיל גם הוא לרשום את זיכרונותיו בכפייתיות. סיפורי הסב והאב שזורים בסיפורו של הנכד המספר, וכך יוצא שהספר מוסר לנו נרטיב חיים של שלושה דורות; דרכם לומד הקורא באופן מופלא על תהליך הבחירה שעובר על כל אחד מאתנו כשהוא מספר את הנרטיב של חייו, ובדרך זו יוצר בעצם את זהותו.

"מישל לאוב מספר את חייו ועורך איתם חשבון נפש נוקב. ה'נפילה' משם הספר היא נפילתו ופציעתו הקשה של ילד גוי, בעקבות תעלול נבזי של חבריו לכיתה (היהודית) של המספר, שמבין במבט לאחור כיצד השפיעה אותה נפילה על חייו ועל חיי הסובבים אותו. ספרו מתאר רבדים רבים ושונים של ההוויה האנושית-אישית של כל אחד מאתנו, על מורכבותה ועל תלותה באינטראקציות שלנו עם הסובבים אותנו – משפחה, חברים וסביבה רחוקה. התרגשתי מתיאור מערכות היחסים של הגיבור עם אביו, עם חבריו, עם נשותיו, עם האלכוהול, ואת התפתחותם לאורך חייו מנערותו ועד היום, כשהוא בן ארבעים. ריתקה אותי ההשתנות וההתפתחות של נרטיב השואה בעיניו של יהודי-דור-שלישי שגדל, מתבגר ומזדקן בברזיל.

"מישל לאוב הוא סופר ועיתונאי פופולרי מאוד בברזיל, וספרו זה תורגם ל-11 שפות. המתרגמת השכילה להעביר את כתיבתו הרגישה והמקורית, והעברית שלה קולחת ונעימה. לא ספר שמח, אבל מאוד מומלץ".
עוד פרטים כאן.

"יומן הנפילה" מאת מישל לאוב (מפורטוגלית: אראלה טלנברג-לרר, הוצ' מודן, 217 עמ'), 52 ש"ח ב"מגדלור" במקום 88 ש"ח מחיר מלא