ככל שאנחנו מתבגרים אנחנו הופכים להיות יצורים הרבה יותר ביקורתיים ופחות מידי מפרגנים. לכאורה לא בעיה ברומו של עולם אבל עדיין יש משהו מעט מטריד בעובדה שאנשים נוטים להתמכר לעמדת המבקר ושוכחים לשחרר וליהנות. הרי כשהיינו ילדים היינו צוללים בלי חשבון לכל יצירה ומבלי לדקדק באיכותה יותר מידי. כך היה בעיקר עם ספרים שמשכו אותנו פנימה בלי ששאלנו שאלות מיותרות.

המחשבה המתוקה חמוצה הזו עלתה בנו כשהתחלנו לקרוא את "ינקי מקונטיקט בחצר המלך ארתור" של מארק טוויין. הספר שיצא לאור בשנת 1889 מחדד את תחושת האין זמן ומעורר בזכות הרלוונטיות שלו את התהייה האם אכן דבר לא השתנה מעולם? טוויין מציע דרך כתיבתו החריפה סאטירה חברתית חובקת זמן והנופך האגדתי המתלווה לסיפור רק מעצים את מסריו. לסיפור צורפו גם איוריו המקוריים של דניאל בירד משנת 1889 ומי שעדיין לא השתחרר מ"הרפתקאות תום סויר והאקלברי פין" ישמח לחבק את הספר הזה בשתי ידיים.

הבעיה מתחילה כשגומרים לקרוא וחוזרים אל החיים האמיתיים, מתוך החצר של המלך ארתור, עם חידודי הלשון והקלילות של טוויין אל המציאות הלא מי יודע כמה פיוטית שלנו.

"ינקי מקונטיקט בחצר המלך ארתור" מאת מארק טוויין (הוצאת גרף) – 89 ש"ח  
להשיג בחנויות הספרים