ישבתי פעם בספריה בלונדון ודפדפתי ביומנים של וירג'יניה וולף, אולם האנגלית הוירג'יניה-וולפית הקשתה עלי. העדפתי לקרוא את יצירותיה בתרגום. ועכשיו אפשר לחגוג: יומנים אלה מופיעים סוף סוף בעברית, וכל האוהבים והמעריצים של וולף מוזמנים לחגוג עליהם. לאט לאט קראתי את הספר, בלגימות קטנות, כמו שקוראים שירה: "היומן הוא איש סוד ותיק, בעל פנים חסרות הבעה…" (עמ'   176). כך מגדירה וולף את הכתיבה היומנית שלה. הכתיבה הזו סיפקה לה מדי יום אתנחתא קצרה מגברת דאלווי, ממר ג'קוב או מגיבור ספרותי אחר שהכתיב את קצב חייה.

"עכשו אני עוברת בדהרה על גברת דאלווי, מתקתקת את כולו מחדש. שיטה טובה. אני מאמינה כי כך אני עוברת במכחול רטוב על הכל ומצרפת חלקים שחוברו בנפרד והתייבשו" (עמ' 256). בשורות אופייניות אלה מגדירה וולף את מהות הכתיבה הנקיה והצרופה שלה, שלעתים, לדבריה, היא תענוג ולעתים היא יסורים. וולף הצליחה, באירוניה עצמית, לטפטף פרטים ביוגרפים אישיים וחברתיים (מן המעגל והעולם הספרותי הסגור), מן הפוליטיקה והעיתונות – בדמויות הבדויות שלה. ובכל קטע כזה ניתן למצוא משפט או צירוף לשוני שאפשר להגדירו כיהלום אמיתי.

ביומן, וולף מתגלה כאדם שיודע לאהוב ולשנוא. היא לא מסתירה את קנאתה בסופרת קתרין מנספילד, ונושמת לרווחה כשזו מסתלקת מן העולם. יש בספר כלבים, רכילות, בגידות, ארוחות וארוח, מסיבות משרתים ושיכורים. היא לא מסתירה את החשש מביקורת או מתגובה של מו"ל, שמא לא יאהב את כתב היד. מעל לכל מזהים ביומנים את המערבולות הנפשיות והמערבולות האינטקטואליות שעברה. "התכוונתי לכתוב על מוות, אלא שכרגיל פרצו פנימה החיים. גליתי שאני אוהבת לחקור אנשים אודות המוות. הכנסתי לי לראש שלא אגיע לגיל שבעים…" (עמ' 196).

כאשר ליטון, סופר ידיד ביקש להקדיש לה את ספרו "ויקטוריה", היא כתבה ביומנה:"…וזה משמח אותי, ואני מתנה זאת מתוך יוהרה בכך ששמי ייכתב במלואו" (עמ' 170). הסופר שהקדיש לה את ספרו אמנם נשכח, וירג'יניה  וולף, לעומת זאת, חוגגת בהיכל הספרות העולמית.

"חירות של רגע – פרקי יומן" – וירג'יניה וולף (תרגום: אלינוער ברגר, הוצאת כתר, כריכה רכה, 676 עמ') – 119 ש"ח
להשיג בחנויות ואתרי הספרים