10 במאי, 2015

טרי ורענן

עטרה אופק מבטיחה לכל ילד שכבר קורא בעצמו הנאה והזדהות מלאה עם ספר שירים מפתיע, ויש גם ספרונים חדשים למעריצי לולי ומיריק שניר, ואפילו ספר ותיק של שהם סמיט שאסור לפספס

בימים קשים אלה להוצאות הספרים, בעיקר הקטנות והעצמאיות שבהן, עצם קיומה של הוצאת "טנג'יר" הצעירה הוא נס קטן, מה גם שהספרים שיוצאים בה משובחים אחד-אחד. ספר הילדים הראשון שלה, "הילדים של הצהריים", הוא יצירת ביכורים שמתפוצצת מכישרון, כולו טרי ורענן כמו ירק מהגינה. בעיקר מפתיע ומשמח לפגוש סופסוף ספר שירים מקורי שלא פונה לפעוטות ולילדי גן, אלא דווקא לילדים שכבר קוראים בעצמם – והם יתחברו אליו בקלות; כי השירים של אביחי נזרי מלבבים בתמימותם, כנים ואמינים, בשפה טבעית ולא מתאמצת, ומורגש שנכתבו דרך עיניים של ילד – מתנה שמעט מדי יוצרים לילדים מתברכים בה. אותו הדבר בדיוק אפשר לומר על הציורים הנפלאים של לירון כהן.

הספר מציג 21 אילוסטרציות קטנות של רגעים ומצבים מחיי היומיום, שמוכרים לכל ילד ולמי שהיה פעם ילד, בלי קשר לגיל ולמקום: "לפעמים אני משחק עם עצמי/ כשאין בסביבה שום חבר/ אני שומע רעש מתגלגל מרחוק/ של מטוס שתכף עובר// אני מנופף לשלום, מאמין/ שיש בחור מקומי או תיירת זרה/ שיושבים בפנים ליד החלון/ ועושים לי שלום חזרה". או קטע חמוד מהשיר "מבצע ממתקים": "כשאבא בערב חוזר מקניות/ אני מיד תופס עמדה/ עושה עצמי עוזר לסדר/ ובעצם אוסף מידע// היעד מתוק וצבעוני/ חשוב לאתר מיקום מדויק/ אני כאן כדי לגלות/ לאן מגיע כל ממתק". תענוג אמיתי. אמנם יש בספר כמה טעויות הגהה וניקוד, אבל הן לא רבות, ובספרים הבאים המצב בטח ישתפר. מומלץ מקרב לב לבני 5-9.

"הילדים של הצהריים" מאת אביחי נזרי (איירה: לירון כהן, ערכה: תהילה חכימי, הוצ' טנג'יר, 34 עמ', מנוקד), 55 ש"ח כולל משלוח ב"קפה גיברלטר"

 

 

אכלו לי שתו לי

מממ... לגלות? "מי שתה לי?" - שהם סמיט

הקש ששתה גב הגמל. "מי שתה לי?" – שהם סמיט

אני מכירה אבא אחד, לא חשוב מאיזו משפחה, שכל-כך אוהב מתוקים, שלפעמים הוא גומר לילדים שלו (ממש בלי כוונה!) את הממתקים שלהם, או את הגלידה בפריזר. יש מצב שגם האבא בסיפור המקסים של שהם סמיט הוא כזה, אבל התירוצים שהוא מספר לילד שלו כשנגמר המיץ במקרר מגניבים כל-כך, שהם מהווים פיצוי מושלם על השתייה הבלתי-מתחשבת. הספר יצא לפני יותר מעשור, אבל רק כעת גיליתי אותו, ואני יודעת בדיוק לאיזה ילדים (לא חשוב מאיזו משפחה) אתן אותו במתנה.  

אז מי שתה לו, לילד, את המיץ? גמל אחד, טוען אבא. אבל הילד לא מסתפק בתשובה הפשוטה ומקשה קושיות, וכל קושיה כזאת מנפחת את הסיפור עוד ועוד: מתברר שהגמל הזה עשה אמבטיה אצלם בבית, ואבא חפף לו את הראש, ולקח אותו שק-קמח על הגב ולא הרשה לו לראות חדשות בטלוויזיה, והגמל השתולל מרוב כעס, עד שהאבא-גמל שלו בא לקחת אותו בחזרה למדבר (האבא-גמל, אגב, גמר את המעט שעוד נותר מהמיץ). האבא והילד באיורים הנהדרים של רותו מודן מוצגים בשחור-לבן, ורק הסיפור הפנטסטי על הגמל (שמרפרר כמובן לחיי המשפחה האמיתית) הוא בצבעים. אם לא תמצאו את הספר בחנויות, מומלץ בחום להזמין אותו באתר ההוצאה במחיר מוזל, ולשמח קטנטנים בני 4-2.

"מי שתה לי?" מאת שהם סמיט (ציירה: רותו מודן, הוצ' ספריית פועלים, 22 עמ', מנוקד) – 39 ש"ח בחנות "המגדלור" (במקום 54 ש"ח מחיר מלא)

 

 

איי-לי-לו-לי

תודה לולי. "הילד גדל בעציץ"; "היפ הופ פה תם" - מיריק שניר

כל מה שלולי אוהב. "הילד גדל בעציץ"; "היפ הופ פה תם" – מיריק שניר

לטעמי, כל דבר שמיריק שניר חתומה עליו הוא חומר מומלץ לפעוטות, בין אם מדובר בספריה הרבים ובין אם זו סדרת טלוויזיה, כמו "סיפורים שלולי אוהב" בערוץ הקטנטנים לולי. כעת הופיעו שניים מסיפורי הסדרה כספרי קרטון לפעוטות: באחד מנסה הפעוט להגות "היפופוטם" – ממש כמו הפעוטה ב"ילדה אחת אמרה" של שניר (המוצלח יותר לטעמי), שמנסה להגות "טרקטור" – ובשני יש אמירות שונות על פרח וילד ובית ומים ועוד ("פרה לועסת קש/ ילדה אוהבת דבש"), עד שמחליפים בין המלים ונורא מתבלבלים ("ילדה לועסת קש/ פרה אוהבת דבש") וצוחקים עד השמים. שעשוע מעשיר וכיפי ביותר לבני שנה עד שלוש.

"הילד גדל בעציץ", "היפ הופ פה תם" מאת מיריק שניר (איירה: דנה נחום, ספרי קרטון בסדרת "סיפורים שלולי אוהב", הוצ' כנרת, 18 עמ' בכל ספר, מנוקד) – 51 ש"ח לספר בחנות "סיפור פשוט" (במקום 56 ש"ח מחיר מלא)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד באופנה