הספר הזה כתוב כמו סרט ישן, שחור-לבן. הוא מספר על יוליק, ילד בכפר-סבא של שנות ה-40, או יותר נכון – מראה לנו את עולמו: את אביו הנוקשה ואמו הרגישה, את חבריו והוריהם, אנשים קשי יום שמתאמצים לשרוד בארץ חדשה, שרובם הגיעו מ"שם" ונושאים שמות כמו ברגר, לייזער, שמיל, גֶבֶלבֶר – שמות שהילדים שבים וצועקים ברצף לחלל האוויר, כמו היו מילות כישוף סתומות; את היחסים עם השכנים הערבים; את הדראמות הסמויות והגלויות ביישוב הקטן – והכל דרך עיניים תמימות ותמהות של ילד.

כבר לא כותבים ככה – זאת התחושה הראשונה שעולה כשצוללים לתוך ספרו החדש של ישעיהו קורן, סופר ותיק ומוערך וחתן פרס ביאליק (2008). כתיבה בניחוח של פעם: מהורהרת, נינוחה, צלולה, ובעיקר כתיבה דרך העיניים. כי כן, כמו בשם המחזה "אני מצלמה" (ששימש השראה לסרט "קברט"), גם כאן הכתיבה בעיקר מצלמת. אם בסדנאות לכתיבה יוצרת מלמדים שצריך "לכתוב אֶת", לא "לכתוב על", הרי ספרו של קורן הוא דוגמה ומופת לכתיבה כזאת: מתבוננת ורושמת. לא שופטת, לא מפרשת, לא מערבת רגשות ולבטים, והאיפוק הזה הוא שמעניק לה נפח ומשקל. כך שואב אותך העולם המתואר בספר בקורים בלתי נראים, שלא תמיד מתפענחים בקריאה ראשונה, אבל ממלאים אותך במין המיה ורחש; אתה יודע שמשהו קורה, אבל לא בטוח מה בדיוק.

הספר פותח בנובלה בת ארבעה פרקים על הילד יוליק, וממשיך בעוד שלושה סיפורים שגם הם קשורים כך או אחרת באותו ילד ומשפחתו, והוא ידבר לא רק למי שמתעניין בישראל של פעם. אנשים והיחסים ביניהם לעולם לא משתנים, לא חשוב מה הם לובשים ואם יש להם סלולרי וטלוויזיה. מומלץ בחום לקרוא לפחות פעמיים.

הספר "שתי כפות ידיים ומלה" מאת ישעיהו קורן (הוצאת הספרייה החדשה, 207 עמ') – 89 ש"ח (55 ש"ח בחנות "המגדלור", או במבצע 1+1 בסטימצקי).