אנחנו נורא מצטערים, אבל עם כל הכבוד לכולם, לפעמים אין תחליף לבצק. לא שאנחנו מזלזלים באוזן קשבת של חבר/ה טוב/ה או בטיפול פסיכולוגי ראוי, וגם לא ביכולות התרפויטיות של שוקולד, על כל נגזרותיו. אבל יש רגעים בחייו של אדם – אנחנו בטוחים שאתם יודעים על איזה מהם אנחנו מדברים – שבהם נחוץ לו, פשוט, בצק: חם, טרי, פריך ועדיף שיגיח מהתנור עם כמה תוספות משובחות. בקיצור, פיצה – אבל כזאת שמכבדת את אוכליה.

מאז הגיעו לעיר בני הזוג ג'וזפה ג'ורדנו ושירה נטיף (נחשו מי מהם ישראלי במקור), השתנו חוקי המשחק בעולם הפיצות המקומי. פשוט ככה. ג'וזפה, אופה מדופלם ופיצה מאסטר, בן למשפחת אופים מעיירה באזור נאפולי, הוא דור שלישי לפיצה הנפוליטנית שמתפארת במסורת בת 700 שנה – ובעיקר בבצק אוורירי שבתהליך הכנתו אין כל זכר לשמן (שמעת את זה, סופרת הקלוריות בשורה שלוש? אין כל זכר לשמן!).

ג'וזפה בישל וניהל מסעדות בניו-יורק, ביניהן רשת המסעדות האיטלקית Serafina, שם פגש לראשונה את הכנרת הישראלית שירה נטיף, שהפכה לבת זוגו. השאר כבר יסופר בתולדות רחוב אבן גבירול, שם פתחו השניים את הפיצרייה הנפוליטנית האורגינלית שלהם, המצוידת בתנור פיצות ייחודי ומאופיינת במקצוענות חסרת פשרות: ביום שביקרנו אצלם הודה ג'וזפה בצער שהשליך לפח כמויות אימתניות של בצק בגלל בעיית לישה כלשהי, וכך הבנו שהאיש מקפיד על הפיצה נפוליטנה שיוצאת תחת ידיו בדיוק כמו שאנחנו בוחרים בפינצטה את רגעי הבצק המאושרים שלנו. פיצת "קוואטרו פרומאג'י" (ארבע גבינות) שאכלנו אצל ג'וזפה ושירה – תיחרט לעד בזיכרוננו כרגע מכונן של משיכת חוטי גבינה מותכת שהעניקו לחיך שלנו, ובכן, סוג של עיסוי רקמות עמוק וטעים, טעים, טעים.

אלה לא רק ערבי המוסיקה הנערכים במקור מעת לעת, ואפילו לא האווירה האינטימית שיש סביב השולחנות הרבועים, או הפוקצ'ה נוטלה שאכלנו לקינוח(!). מה שיחזיר אותנו לשם, בלי שום ספק, הוא השילוב של הבצק המהביל והגבינות – כמוהו פגשנו עד היום רק באיטליה האמיתית, ההיא של האיטלקים. בראבו, מאסטרו.

פיצה "4 פרומאג'י" – 48 ש"ח, פוקצ'ה נוטלה – 24 ש"ח, לתפריט המלא
פיצה דה פפה – אבן גבירול 14, תל אביב, טל': 9426842–057, לעמוד הפייסבוק

אחת זה אף פעם לא מספיק. פיצה דה פפה (צילום: דני ססלר)

[PSGallery=9oxjlri7vu]