כמי שקיבלה את הציון ג' ב-"סֶדֵר" כבר בכיתה אלף, אני רואה את עצמי כשליחת הילדים מהסוג שהורים ובטח מורים מסוג מסויים מתקשים להבין. אז הנה משל חקלאי לפתיחת שנת איפסון הילדים במערכת החינוך.
רוב הזמן הטבח אחראי, באופן מסורתי, על זריעה ושתילה ואני אחראית על השקייה וקטיף, ואף פעם לא היה לי דחוף לעשות מהפיכת ג'נדר בתפקידים האלה. אבל השבועות האחרונים בעבודה שלו גובים ממנו 20 שעות ביממה וכך נותרתי עם כל התפקידים יחד. אצלי יש מה שנקרא תיעדוף, קודם כל שיימשך מחזור החיים של הטבע על הגג ואחר כך, אם יוותר זמן, אשקיע באסתטיקה של הגינון, אותו כנ"ל מופעל אצלי ברוטב לפסטה (ברור שרצוי לצלוב ולשלוק את עורן של העגבניות במים רותחים אבל אני פשוט מכינה רוטב עם קליפות).

אצלו, זריעה היא טקס פאגאני שלם, החלפת אדמה, יוטה חדשה, זרעים שעומדים למסדר ואז נזרעים בעומק 1 ס"מ ובמרווחים שכל סדרה חשבונית תתפאר בהם. ואילו אצלי היוטה יכולה להימשך – קצת קרועה פה ושם, אז אני מטליאה אותה בעלי כרוב, שעקרתי כמו איכרה אוקראינית את מי שגמר גידול. עם כף אדמה ערבבתי את האדמה הישנה עם עצמה ועם כל מיני דברים שנראו לי מזינים וטעימים לאדמה (גזם, ירקות שנרקבו) קברתי פנימה ביצירתיות ואהבה הכל מהכל, כיסיתי ותקעתי את הזרעים באופן שנקרא לו ספוראדי. השקתי ושרתי להם שירים והם צמחו כמו פראי אדם, צמחי כיתת המב"ר שלי.

והנה פתאום הגיחה קבוצת עגבניות שהזריעה את עצמה מעגבניה רקובה שהנחתי באדמה, והנה מלפפונים נפלאים שנראים כאילו נזרעו על ידי מישהו תוך כדי התקף אפילפטי. הטבח בא לבקר אותי בבוקר בגג וחייך והימהם לעצמו אל מול גידולי הפרא, היה ברור שיש לו הרבה מה להגיד אבל בסוף הוא אמר רק: אני אוהב את זה. כי טיפש הוא מעולם לא היה. ככה אני מבינה את המילה קיימות. אז אם הילדים שלכם מציירים בכל דף פנוי במחברת, לועסים את קצה העפרון עד שלא צריך ממש להכין להם צהריים, אם הם מנחשים מה היה בשיעורים, ונזרקים מהכתה ללא הרף, זה לא אומר שלא יצא מהם משהו טוב בסוף, מי יודע על איזה חיפושית יסתכלו בחצר הגדולה הריקה בזמן שחבריהם מציירים אותיות למופת, אילו מחשבות יעברו בהם, כי תלמידים שעונים יפה על מה ששאלו אותם, זה לא כזה ביג דיל של אוצר, אתם יודעים, נדרשות כל מיני אינטלגנציות כדי לשרוד בג'ונגל. תשקו אותם ותשירו להם ואל תכעסו. ממילא זה לא עוזר. שנה נהדרת לכל הסוגים.

עגבניה במעגל סגור. משל חקלאי שכזה