לגננת הנפלאה שלי, בת שבע דגן, טבוע מספר באמת היד. היא שרדה את  הגיהנום ההוא. היום בת שבע היא סופרת-מחנכת בת 86, פסיכולוגית שפיתחה גישה מיוחדת להוראת השואה. בת שבע, הגננת שלי, ישבה לידי בהצגה "המזוודה של חנה", בהפקה הנפלאה של "תיאטרון הנפש".

הסיפור אמיתי ומטלטל את הצופה. זהו מסע מרתק של מזוודה ריקה שהגיעה למרכז ללימודי השואה בטוקיו מהמוזיאון באוושויץ ועליה רשום: "חנה בריידי. 16 במאי, 1931, יתומה". מנהלת המרכז בטוקיו, מחנכת במקצועה ובנשמתה יצאה למסע שנועד לאתר את חנה, הבעלים של המזוודה. אט אט נגלים לה דברים מרגשים הנחשפים בעלילה מרתקת. הבמאי הווארד ריפ, כמו המחזאי אמיל שר, יודעים היטב שהדרך הנכונה להעביר את מהות השואה היא באמצעות הסיפור האישי (עיינו ערך: רשימת שינדלר, הגן של פינצ'י קונטיני, משחק החיים, ועוד) הבימוי שומר על איזון מופלא, ומשחקם של שבעת השחקנים משכנע. וכל אלה מלמדים אותנו שדבר שהתרחש במקום אחר ובזמן אחר הוא חלק בלתי נפרד מן ההווה. והעכשיו זקוק מדי פעם לתזכורת של העבר. הפעם התזכורת האמנותית הזאת היא פנינה אמיתית. מטלטלת, עושה דמעות, אבל יש בה גם עיגולים של תקווה.

בתום ההצגה שאלתי את הגננת שלי, בת שבע דגן: "בת כמה היית אז?", "בת 16…" היא ענתה. חנה של ההצגה היתה בת 9.

ההצגה "המזוודה של חנה" (הפקה: תיאטרון הנפש; עיבוד מחזה: אמיל שר, ע"פ ספרה של קארין לוין; תרגום ועיבוד: ביאטריס הל; בימוי: הווארד ריפ) – 70 ש"ח לכרטיס (מתאימה לגיל הבוגר של היסודי ולתלמידי תיכון)
יום שבת, 30.04.11, 11:00, אולם מדיטק, חולון, טל': 03-5021552. בהשתתפות: מעין וינשטוק, יואב רוזמן, עמי וינברג/אברהם הורביץ, נדיה קוצ'ר, טליה דור, רוני דותן, יונתן שוורץ.

מתוך ההצגה "המזוודה של חנה" (צילום: רמי קצב)

מתוך "המזוודה של חנה" (צילום: רמי קצב)