אפשר לקרוא לנו בהרבה כינויים (וקראו קראו), אבל וורקוהוליקס זה לא אחד מהם. ככה שגם אם נותנים לנו 3 ימי חג צמודי סופ"ש – אנחנו בכל זאת רוצים את כל היד. ובמילים אחרות, יצביע מי שקם הבוקר לעבודה ולא קילל את עצמו שלא לקח גשר עד שמחת תורה.

בדיוק בעמדה המתסכלת הזאת, אין לנו למי לפנות אלא לאלבום השירים של גילי יובל, כותבת מחוננת ומצחיקה מאוד, עיתונאית ומנהלת תקשורת בעבר, ומנהלת דיגיטל במשרד בריטי כיום. אבל בילדותה, בדיוק כמונו, ובטח כמוכם – גילי גדלה על הספרים של יהודה אטלס מסדרת "והילד הזה הוא אני", קראה מקאבר לקאבר, שיננה כל שורה, חרוז וחלון שעיטר את השירים הכי מעוררי הזדהות. כעבור כמה עשורים, החליטה גילי לעשות מעשה ולכתוב עבור אותו דור שחרש על הטקסטים הקאנונים, שירים שידברו אליו כעת הרבה יותר, בעיקר סביב תסכולי משרד שגרתיים ומצחיקים, כמו:

אולי זה מוגזם
אולי זה אפילו שפל
אבל איך שהמנהל שלי עוזב
אני תכף מתחילה לקפל

או:

אם אתם רוצים שאגיע לעבודה מוקדם
תנו לי החזרי נסיעות. שתפסידו גם

ועוד פנינים גאוניות כאלו (ומי שמכיר את המקור – ייהנה אפילו יותר מכל רפרור), שעולות בכל כמה ימים לאלבום שפתחה בפייסבוק, תחת השם ההולם – "והעבד הזה הוא אני". גילי מספרת שאפילו שזה לא ניכר, היא דווקא אוהבת לעבוד ולהרגיש שייכת למשרד (כולל שטיפת הכלים השנואה והרמת הכוסית הבלתי נגמרת), והיא זו שתמיד היתה מכניסה רוח חיה לצוות המנומנם. רק אחרי שעברה ללמוד ולעבוד בלונדון, והתמודדה עם תרבות משרדית שונה לחלוטין, הרגישה שמעמדה כמלכת האופּן-ספייס שונמך והחליטה להתמודד עם חבלי ההסתגלות בעזרת סדרת שירי המופת הקטנים שלה. כולם נכתבים אמנם מתוך זיכרונות או חוויות של קולגות, כשהיא נוסעת ברכבת בדרך לעבודה שם, אבל אין ספק שהלב שלה לגמרי פה איתנו, בכל שביזות יום א' (וב', וג').
 
קחו רגע של שקט (עדיף על חשבון העבודה), קראו פוסט או שניים, ותראו איך פתאום שירה מודרנית דווקא מדברת אליכם מאוד.

לאלבום השירים "והעבד הזה הוא אני" של גילי יובל – בואו הנה

שירה לעבד המודרני. מתוך אלבום "והעבד הזה הוא אני" של גילי יובל