יום ראשון. עדיין אמצע יולי. אין שלג עד קצה טווח התחזית. מעמד לא קל לאף אחד מהנוכחים. עד שיורידו את אזהרת המסע לסיני – הנה המקום אליו אנחנו בורחים לאחרונה כדי להתאזן:
 
"פואמס", עמוד הפייסבוק מרחיב-הנפש שפתחה לפני שנתיים לימור ויסברג כספי, עושה לנפש שלנו מה שמדף ציפרלקס שלם לא עושה. בכל כמה ימים מעלה המשוררת, המאיירת, סופרת הילדים, המעצבת, הצלמת, זוכת "צרצרפיס" הגדולה לשנת 2016, ואשת רנסנס באופן כללי – פואמה ממחברת השירים וההרהורים הפרטית שלה, בליווי דימוי עצמתי וקולע. ולמרות שעל פי העמוד "כל קשר בין הכתוב למציאות מקרי בהחלט. למי שמאמין במקריות" (תחשבו על זה רגע), איכשהוא, כל פואמה שלה מצליחה בכל זאת לנעוץ את הלך הרוח הנוכחי שלנו, נכנסת עמוק ללב וצובטת שם חזק. זה יכול להיות תובנה פילוסופית על מושג הזמן, או על אצטורבל. זה יכול להיות מילות נחמה לאשה שבעלה עזב אותה, או רשימת מכולת לדברים שמעציבים את המשוררת (קנית אתנו ב-"בננה בשלה מדי"). כמעט לא משנה לנו מה הנושא, לימור מצליחה לתמלל את הרגעים הקטנים מהם מורכבים חיינו בבהירות, בשפה מפולפלת ובניקוד מלא. להרים את התודעה לרגע קל מהשגרה הבנאלית, ולהנחית אותנו חזרה, מעט רגועים ומפוייסים יותר. וזה תמיד כתוב כל כך בהיר, נגיש ונהדר. לימור, שלא תפסיקי לנו לעולם.
 
עקבו אחרי העמוד, חפשו אותה בערבי הקראת שירה, או פשפשו בפואמות שכבר עלו בכל פעם שמגיע הרגע לעשות ריסטארט לחלונות שפתוחים לכם בראש. זהירות, אולי תתקלו במשהו כזה:
"בגיל ארבעים
יצאנו כולנו מהחורים
לנסות לגעת בנצח או באלוהים
 
בגיל ארבעים התעוררנו
ונבהלנו מהזמן שכבר נכבש
וביקשנו לירות עצמנו מתותח
להיות זיקוק בשמי הערב

ושאלנו שאלות, כמו:
"זה שמונח פה
הוא האיש של חיי?"

עברו לעמוד הפייסבוק של פואמס, ולאתר של לימור ויסברג-כספי

כל מילה. מתוך "פואמס", מאת לימור ויסברג כספי