אפשר לקרוא  את הספר הזה כמו שקוראים ספר מתח או בילוש, ואפשר לראות בו ספר פילוסופי עמוק המוביל גם את הגיבור וגם את הקורא לשאלות גדולות ומהותיות. "יומן הסנונית" של אמלי נותומב, שם כל כך עדין לספר שההומור שלו אכזרי וכואב. הוא סיפורו של צעיר בן 30 שחושיו מתקהים בעקבות אהבה נכזבת. הוא מפוטר מעבודתו כשליח ומוצא לו עבודה חדשה – רוצח שכיר. "הפיות הטובות שרכנו מעל עריסתי העניקו לי את הכישרון הזה לירות… צלף נדיר מסוגל ליצור נקודת הצלבה מדהימה בין מה שעינו רואה לבין מה שידו משלחת". לאחר כל חיסול הרגיש הגיבור תחושה מענגת: "סוף סוף עשיתי משהו חדש".

הצעיר הזה שאוהב סקס, אוכל טוב ומוסיקה אינו רואה עצמו רוצח סדרתי, אלא "רוצח ניסיוני" מבחינתו כל רצח שרירותי הוא עוד התנסות פנימית, המאפשרת את יכולת ההתמתחות שלו ואת השליטה שלו בכל מצב. הוא נזקק לרצח היומי "כמו שאחרים נזקקים לקוביית השוקולד שלהם". ועוד דבר הוא יודע: שעליו "לרחוץ את הידיים לפני כל משימה".  לפני – ולא אחרי. תפנית דרמטית מסיטה את העלילה לכוון לא צפוי: האיש הזה שליבו הפך למשאבה מכנית שקל להתעלם ממנה, חומל על סנונית קטנה שחגה בחדרו. זה קורה כשהוא צופה בטלוויזיה בסקירה על הרצח של הלילה הקודם.

הסנונית הזו ושמא מדובר במצפון ובחרטה?) הופכת לדמות מרכזית בסיפור. הגיבור בוחר לו שם חדש ומחפש עבודה חדשה. "אינוצנטיוס" חף מפשע, זהו השם שהוא בוחר לו. "כשרוצח שכיר מחליט פתאום שקוראים לו חף מפשע, יש בכף יותר מאשר שינוי  שם, זה שינוי זהות". וכך ללא קורות חיים עובר הוא לפאזה אחרת. אני נזהרת שלא לטפטף יותר פרטים מ"יומן הסנונית", שלא לפגום בהנאה ובמתח מן העלילה הלא-שגרתית הזאת, הכתובה בקלילות מהפנטת. למרות האכזריות הלא-מובנת, זהו ספר שנפתח בעמוד הראשון ונסגר לאחר קריאה רציפה עד סופו. וגם בדף האחרון הוא לא נסגר. הקורא נשאר עם הדמות הטרגית הזאת ועם שאלות שמתחילות ב"למה" ו"איך". "יומן הסנונית" הרומן של אמלי נותומב, סופרת בלגית, שנולדה ביפן וכותבת בצרפתית, הזכיר לי עוד ספר שנכתב בצרפתית, ספרו הקלאסי של אלבר קאמי – "הזר". גם שם הגיבור הוא נפש תועה, הגיבור יורה בהנאה רק בשביל לירות. והרי יש תענוג בלחיצה על משהו.

הלוואי שתמיד נדע ללחוץ רק על הכפתורים הנכונים.

הספר "יומן הסנונית" מאת אמלי נותומב (מצרפתית: חגית בן עדה, 100 עמ', הוצאת אסיה 2013) -52 ש"ח במבצע בחנות ההוצאה (במקום 74 ש"ח)