בתיאטרון (כמו בספרות), הצופה רוצה להצטופף בתוך בועה דמיונית, או לחילופין רוצה להזדהות ולגלות שהמתרחש על הבמה מוכר לו בצורה זו או אחרת. בהצגה החדשה "יותם ויעלי" שהפיק תיאטרון המדיטק, זוכה הצופה, גם המבוגר וגם הילד, לשעה אמנותית המובילה להזדהות.

חמישה שחקנים מוכשרים (נעמה אמית, דן קיזלר, הראל מוראד, גילה פוליצר ואיציק גולן). שלושה מהם מגלמים דמויות של ילדים, וכל דמות מביאה לבמה עולם אחר. מצד אחד ביתם של יעלי ויותם "שאבא שלהם הלך ולא חזר". ולמרות העדר האב הבית חם ואוהב, האם קשובה, דואגת ומגוננת, שיודעת להרגיע את הפחד מן החושך בשירי ערש. המריבות בבית הזה בין יעלי הצווחנית שתמיד יודעת "מה אמרו בטלוויזיה" ובין אחיה יותם התמים וטוב הלב, הן מריבות שגרתיות ומוכרות.

ויש גם בית אחר, ביתו של עמית. ילד הגדל עם אמא חורגת ואחיות חורגות ואביו חסר סבלנות שאינו יודע להקשיב. מסוג האבות שמחכה שהילד ימעד כדי להענישו. מה הפלא שעמית אומר על עצמו: "אני טיפש וסתם אפס". בין השלישיה הזאת נרקמת חברות שראשיתה מעוררת התנגדות חריפה אצל המבוגרים. "מבוגרים לא מבינים כלום על ילדים", אומר הגיבור ואכן קשה שלא להגיע למסקנה מעין זו. מסתבר שמבוגרים לא צריכים להבין את הילד אלא להקשיב לו, ובעקבות ההקשבה תבוא גם ההבנה והתובנה. וזוהי ליבת המחזה.

כך קרה לאביו של עמית. רק לאחר שהקשיב לו הבין את טעויותיו. רגע ההתוודעות הוא רגע המפנה בהצגה המרתקת. האב שר לבנו הפגוע שיר ערש… והבמאי בחר בשיר הערש האוטימלטיבי "פזמון ליקינטון".
ההצגה משכנעת כל כך, זורמת כל כך ואמינה כל כך. השעה חלפת לה במהירות ולא נשמע רחש בקהל, מלבד פרצי צחוק ותשואות ספונטניות.

רוני פינקוביץ' תרגם את המחזה "יותם ויעלי". אני משוכנעת שפינקוביץ' ריכך את המחזה שנכתב בגרמנית ע"י המחזאי פולקר לודוויג, ממייסדי תיאטרון הילדים "גריפס". התפאורה (סבטלנה ברגר) פשוטה ופונקציונלית, מסתובבת לסירוגין, פעם זה הבית של יעלי ויותם ופעם זה גן המשחקים. ובין אלה מתרחש הנס, ולנס הזה קוראים הצגה נפלאה.

המחזה "יותם ויעלי" מאת פולקר לודוויג (תרגום ובימוי: רוני פינקוביץ', תפאורה ותלבושות: סבטלנה ברגר, מוסיקה: נתן סלומון, תאורה: קרן גרנק, שחקנים: נעמה אמית, דן קיזלר, הראל  מוראד, גילה פוליצר ואיציק גולן) – 70 ש"ח לכרטיס (יש הטבות והנחות)
להזמנת כרטיסים ופרטים נוספים – תיאטרון המדיטק, גולדה מאיר 6, חולון