את הפרק הראשון בספרה החדש של ארנה קזין, קראנו תוך שמערכת תופים אלקטרונית הולמת לנו ברקות. למה? ככה יצא. שיקולי לו"ז שהם בילט-אין במשימת ההורות האנושית. אלא שרק בעמוד ארבעים, כשהרמנו את הראש מהספר וגילינו את נוכחותו של המתופף המיוזע והמאושר שהתפרע לצידנו, הבנו עד כמה נתפס לנו הלב, תוך כמה משפטים, ונאחז בספר הקטן והאמיתי הזה, עד כדי שכחה ברוכה של כל מה שסביבו.

מאז חלף שבוע, במהלכו אנחנו מתלבטים מה נוכל להגיד כדי להיות ברורים לפחות כמו קזין, שהצליחה להוציא תחת ידיה את אחד הספרים הכנים, המדויקים והנוגעים ביותר שקראנו על נושא שעלול להיות נדוש, אם לא נזהרים: ביננו, כמה ספרים בינוניים נכתבו על חוויית ההורות בשנה הראשונה? כמה יומני קלישאות בנוסח "הדבר הטוב ביותר שקרה לי" נמרחו על גבי מאות עמודים? אז זהו, שכאן מצפה לכם חוויית קריאה אחרת לגמרי, כי קזין (שמאחוריה הספרים "במרחק הליכה", "פיקניק" ו"על הנוחות") מתחילה בנקודת מוצא אחת (למה בכלל להביא ילדים לעולם? אין טעם, אין הצדקה) וממשיכה למקום אחר לגמרי (הורות לתינוקת שילדה בת זוגה, מיכל) תוך שהיא מתבוננת פנימה והחוצה, שואלת שאלות אישיות מאד (וקולקטיביות מאד) ו"תוהה מה השתנה בתפישת חיי הקודרת". ייחודו של היומן הזה הוא בעיסוק האמיץ במערכת היחסים המורכבת שמנהלת ההורות עם המלנכוליה האנושית, או כפי שכותבת קזין: "…בתוך השורה ובין השורות, מצאתי ברשימות האלה דבר־מה שלא חיפשתי במודע כשיצאתי לדרך: שיעור מבוא בהיבטים החיוניים, היצירתיים, של עוגמת הנפש – הסבל, הדכדוך, הייאוש הגדול. ניסיון ראשוני לענות על השאלה: כיצד לתת מקום למלנכוליה, בלי לנסות לסלק אותה? איך להביא חיים ולקיים אותם, לנוכח העצב הקיומי ומתוכו".

התוצאה, לא רק שהיא מעוררת הזדהות בדרכה הפיוטית והמינימליסטית, היא גם מאפשרת מבט מזווית שונה על המובן (כביכול) מאליו ועל הבלתי צפוי. כשסיימנו לקרוא את הספר החלטנו לרכוש ארגז עותקים צהובים (עיצוב הכריכה: קובי פרנקו, איור: טל דרורי) ולחלק ממנו לכל אם ואב טריים, למען יראו וידעו: בטוב וברע, בנפלא וגם בנורא, הם לגמרי לא לבד.

הספר "אפס עד שתים עשרה", מאת ארנה קזין (עריכה דפנה בן צבי, בהוצאת הקיבוץ המאוחד, 176 עמ') – 82 ש"ח (57 ש"ח באתר ההוצאה)
להשיג בחנויות ואתרי הספרים. לקריאת הפרק הראשון – לחצו כאן