כשמכריזים על  'אירועי שבוע הספר' הלב שלי מתקמט. אלה אגב קמטים ששום מנתח פלסטי עדיין לא נטל עליהם אחריות והם רק הולכים ומצטברים.  האירועים והחגיגות בכיכרות העיר הם רק תזכורת מעיקה לשנים שבהן קראתי ספרים –  'קראתי' זה אנדרסטייטמנט – נבלעתי, שקעתי וטבעתי בספרים, בלי אפליה, בלי אבחנה בין טוב ורע, זבל ואיכות התערבבו להם באופן מענג.

קראתי בשביל לקרוא ולא כדי להגיד שקראתי , בשביל לחוות ולא כדי לדעת. אבל מאז, ההליכה לאיבוד במסדרונות של פנטזיות, זמנים ועלילות, קרסה לה תחת ים טרדות החיים ואינסוף זוטות שאין טעם להכביר בהם . זה היה יכול להיות מצבי עד עצם היום הזה לולא אותה נסיעה לצפון שכללה את המנהג הבורגני האפל – בילוי בצימר.

בעודי נעולה בין ג'קוזי ,סאונה ואופציה למסז' אינדיאני נפלתי על 'הבריחה' של הסופרת הקנדית אליס מונרו. לא הכרתי את מונרו לפני אבל תוך כמה עמודים הבנתי שהיא יודעת לחולל ניסים בכתיבה שלה. 'הבריחה' מורכב משישה סיפורים קצרים, לשלושה מהם יש קשר והם אפילו מובאים ברצף כרונולוגי כשהבחירה לפצל ביניהם מתגלה בהמשך כנועזת ומתעתעת. ברגע אחד נפרדתם מסיפור ומדמויותיו ובעודכם בטוחים שזה היה 'הסוף' חוזרות אליכם הדמויות ברגע שאחריו ומתחיל לו סיפור חדש.

לא בכדי חלק מהסיפורים עוסקים בהמשכיות ובקשר הבין דורי. זה ספר שלוקח עמוק וגם למטה. הרבה ייאוש, בדידות, קיפאון רגשי ואפילו רוע חוברים ואת כל אלה לשה מונרו במיומנות שיא בלי להיענות לשום חוקיות או קונבנציה ספרותית. לפעמים היא תספר על התרחשות היסטורית בכמה משפטים ולפעמים רגע נפשי אחד בחייה של גיבורת הסיפור משתרע על פני עמודים רבים, ואז גם הזמן עוצר מלכת.

זהו, ככה, עם ספר ששמו מגלם את מה שספרים היו בשבילי פעם ויתרתי על המסז' אבל בהחלט השגתי הרפיה מוחלטת. וככה גם חזרתי לקרוא.  

הבריחה – אליס מונרו, הוצאת כנרת-זמורה ביתן-דביר