חכמת הכרבולת. "בינת השכווי" - אביגדור דגן
חכמת הכרבולת. "בינת השכווי" - אביגדור דגן

כשלעצמי, אף פעם לא פחדתי מהזִקנה, וככל שאני מתבגרת ויש אומרים מזדקנת אני נוכחת במעלותיה הרבות, שלמרבה הצער אינן מוערכות וכמעט שאינן ממומשות בתקופתנו, המקדשת את הנעורים ומזלזלת בזקנים. לא מכבר נתקלתי בכתבה מעניינת על האפשרויות הרבות לשינוי הטמונות בקִרבה למוות ועל מציאת חסד גם ברגעי האופל של סוף החיים, והנה גיליתי שאף הספר שאני קוראת כעת נוגע באותו נושא מזווית מפתיעה ומרגשת.

גיבור הספר הוא רופא זקן ומריר שחי בכפר קטן עם התרנגול שלו פדרו, המפיג את בדידותו, ושניהם מבינים זה את זה ומרבים לשוחח. בניגוד לידידו האנושי, פדרו הוא סמל האופטימיות, שופע שמחה ומרץ, מעריץ את השמש ואת האהבה ומוצא יופי בכל רגע חדש – ואילו הרופא הערירי שקוע במרה שחורה מאז מתה אשתו בצעירותה, אינו מרשה לעצמו ליהנות ממה שיש ורק מצטער על מה שאין ומשקיע עצמו בעבודתו ובחולָיו. והנה, פלא על כל פלא – בערוב ימיו מתחיל הרופא להקשיב לחוכמתו של רעהו התרנגול ומגלה שיחסו אל העולם הולך ומשתנה. הוא מגלה מחדש את החיים “כדייג שחתר והגיע אל חוף מכורתו”, וכל צליל וכל מראה חדש מאלצים אותו “להיזכר בידוע לי מקודם, ואני ערטלתי אותו כפי שמערטלים ורד, עלה אחר עלה, עד שנותר החדש בלבד, וכל רגע נעצרתי מרוב השתאות ופליאה”, והוא לומד לקרוא את “כתב הסיקוסים והסדקים והבקיעים שרשם הזמן” על תקרת חדרו, ולומד לחבק את העולם, כלומר לאהוב אותו, לאהוב את מה שיש, את הרגע הזה, וגם את המוות המצפה לו.

אכן, דברים אלה כוחם יפה לכל עת ולא חשוב מתי נכתבו, אבל דבר מהותי אחד השתנה מאוד מאז שהספר ראה אור בראשונה (1978). גיבור הספר מתנחם שוב ושוב בהמשכיות, בעובדה שהילדים תמיד שבים ועושים את מה שעשו אבותיהם לפניהם, בעבודות הבית והשדה ובמלאכות השונות (“כל מה שאנו עושים, עושים עימנו קודמינו, ואפילו כשלא נהיה כאן עוד נוסיף לעשות הכל עם אלה שיישארו אחרינו ועם אלה שיבואו אחריהם ועם נכדיהם וניניהם ובני ניניהם”), והוא בטוח בזה מעל לכל ספק; אך יוצרו לא חזה שרק כמה עשורים ספורים אחר כך, ילדים כבר עושים דברים שהוריהם לא מבינים ולא חלמו עליהם מעולם, ומה שההורים עשו בילדותם כבר לא אומר דבר וחצי דבר לילדיהם.

אבל מה שמרתק בספר במיוחד, מעבר לתובנות ולשינויים שחלים בגיבור, הוא אמנות הכתיבה, עושר השפה, המוזיקה של המשפטים, שניכר בהם כי הכותב הוא גם משורר נפלא (אביגדור דגן כתב את הספר סביב שנתו ה-60, כמי שמתחיל להתכונן למותו, אך האריך ימים כמעט עד גיל מאה). לתומי הנחתי שהספר נכתב עברית, שהרי האיש מוגדר כ”דיפלומט וסופר ישראלי”, ובעודי קוראת ומתפעלת משפתו היפהפייה ומסגנונו המדויק, תהיתי איך מעולם לא קראתי דבר משלו. רק אז נזכרתי לעיין בדף הראשון בספר – ומה מתברר? הספר נכתב בכלל בצ’כית, אבל תורגם מאנגלית – כלומר, מדובר בתרגום של תרגום! ועדיין, התוצאה היא מלאכת מחשבת מרהיבה, מאסטרפיס של כתיבה עברית מפעימה, האופיינית לתרגומיו המופתיים של צבי ארד. כאן אפשר להתרשם מפתיחת הספר, העשוי כולו קטעים-קטעים. מתנה מרחיבת לב לשוחרי ספרות, לאוהבי העברית המופלאה של המאה הקודמת, וגם להורים ולסבים באשר הם.

“בינת השכווי” מאת אביגדור דגן – הוצאה מחודשת (מאנגלית: צבי ארד, הוצ’ עם עובד, 183 עמ’) – 49 ש”ח בחנות המגדלור (במקום 78 ש”ח מחיר מלא)

 

 

קחו שלוק

לצלול פנימה. "מעין" - גיליון 12 החדש

לצלול פנימה. “מעין” – גיליון 12 החדש



החודש יצא לי לבלות בתל-אביב אהובתי הרבה יותר מהרגיל, וכך קרה שערב אחד, בצאתי מהמסעדה הכי טעימה וחמודה (ועוד טבעונית! בימי שני האוכל בחצי מחיר!) שאכלתי בה זה שנים, נתקלתי בצ’יקי שעבר ברחוב עם עלמה נאה, כהרגלו. אחרי הפגישה הנרגשת, שלף הבחור מַאֲרָז של חוברת “מעיין” החדשה עם גליון “נאמנות באמנות” והגיש לי כשי. בבית התברר הגיליון כקריאת מחמד, ואכן כולו מחמדים: הנייר הצהבהב, העיצוב הגרפי, הקרדיטים הקצרים לכל כותב – והשירים, הו השירים, והסיפורים, והמגוון, והרעננות, תענוג. אחד העמודים היותר חמודים מציג שיר מאת אלה נובק – שורה בודדת על דף חלק – בשם “לכל מאן דבעי”: “שולחת תמונות של בגדים בלי אני”. לא מותק? אותו הדבר נכון גם באשר ל”נאמנות באמנות” (אסופת התנגדות של מגזין “החדש והרע”), העשיר יותר מבחינה ויזואלית ומרשים לא פחות ברוח הנעורים, החופש והאמנות הנודפת ממנו. יופי של אתנחתא תרבותית בבלגן העכשווי, שלא לומר מציאה פרועה: כמעט 200 עמודים של תרבות עכשווית בפחות מ-20 שקל! לרוויה.

גליון מס’ 12 של “מעיין”, כתב עת לשירה, ספרות ורעיונות (עורכים: רועי צ’יקי ארד ויהושע סימון, 126 עמ’) ו”נאמנות באמנות” (עורכת: נטלי לוין, 80 עמ’) 17 שקל ב”המגדלור