כלבים לא קוראים בירוק. "מזל של כלב" - ליאורה ברש מורגנשטרן
כלבים לא קוראים בירוק. "מזל של כלב" - ליאורה ברש מורגנשטרן

לו יכלו הכלבים לקרוא את הספר “מזל של כלב”, ודאי היו מכשכשים בזנב ונובחים נביחות תודה לסופרת ליאורה ברש מורגנשטרן. ולא רק הכלבים, גם הבעלים שלהם, גם אוהבי הספרות וגם אוהבי המוסיקה היו מזהים קול אחר וחדש בפרוזה הישראלית.

“מזל של כלב” נובלה קצרה ונדירה, הן בעלילה ויותר מזה במבנה, כתובה בגוף ראשון מפיה של אשה צעירה אלי (אלינקה) הטרודה בעבודת הדוקטורט שלה ולילה אחד מביטה לאחור על ילדותה ונעוריה. לאורך הנובלה מתארת ברש מורגנשטרן מציאות סבלנית וסובלנית שידעה להכיל גם את האדם וגם את הכלב, גם את חוכמת הטבע וגם את חגיגת האמנות הצרופה. זוהי התבוננות עמוקה ומלאת קשב במערכת יחסים רב-דורית על תהפוכותיה, התבוננות שיש בה הרבה מן הגעגוע. דמותו של הסבא משמעותית בחייה של הילדה. זהו סבא של שירה ושל מוסיקה, שאוהב “להקשיב לכוכבים”. כשהייתה אלי בת שנה כתב לה הסב מכתב במתנה, ובקש שמכתב זה ייפתח רק כעבור עשרים שנה. וכך היה, המכתב חיכה בסבלנות לגיל המתאים.

דמות מרכזית בספר הוא צ’מפיון כלב שהגיע למשפחה עוד לפני שאלי נולדה. לימים מצטרפת אליו גם הכלבה סו וגם גורים נולדים בבית. למשפחת הכלבים על שני דורותיה מוקדשים קטעים מרגשים בנובלה. המלטת הגורים, תקופת ההנקה, ימים של התמסרות והתגלמות התובנה האימהית. בעוד צ’מפיון הכלב-האב משקיף על אמא-סו בקנאה לא מבוטלת וכולו צימאון לאהבתה של הכלבה ורוגז על שבעת הגורים הגוזלים ממנו אהבה זו, אך לאורך הסיפור שומר על מעמדו הבלתי מעורער במשפחה.

בנובלה של ברש מורגנשטרן יש מדי פעם דרישת שלום מן המוסיקה והצלילים (זה בזכות הסב, שאהב מוסיקה, ואהבה כידוע, זה דבר מדבק). הספר נפתח בהנפת שרביט של מנצח ומסיים בהנחתו של השרביט: “אני מניחה את שרביט הניצוח ויורדת מהבמה”. לקורא יש תחושה שהשרביט הוא העט או לחילופין הקלידים, והסופרת נצחה פה על מקהלה שהצלילים שלה עדינים ודקים והסולנים שלה מתחלפים וכל אחד מהם מביא קול אחר מזמן אחר. וכל הקולות כולם נשזרים לספר נדיר, של פרוזה שירית ונקיה, שקוראים לו “מזל של כלב”.
 
“מזל של כלב” מאת ליאורה ברש מורגנשטרן (הוצאת עולם חדש, 173 עמ’) – 51 ש”ח בחנות “סיפור פשוט” (במקום 56 ש”ח מחיר מלא)