חביבתי יא גלבי. כריכת הספר
חביבתי יא גלבי. כריכת הספר

קרה לכם שסגרתם ספר ובתום הקריאה הקולחת מחאתם כפיים ליוצר? לי זה קרה, כשסיימתי לקרוא את ספרה החדש של איריס אליה-כהן “גלבי” (הלב שלי). בספר הפרוזה השלישי שלה מצליחה הסופרת להפגיש בין התת-מודע שלה לתת מודע של הקורא.

העלילה המובילה, רבת ההיקף, מסתעפת לעלילות משנה רבות. ואלה נפרשות במקומות שונים ברחבי הארץ, החל משנות החמישים. אט-אט מתלכדות העלילות כמו שברי זכוכית צבעוניים בקליידוסקופ. זהו סיפורן של שתי חברות נפש חיפאיות, משני קצוות של החברה הישראלית: זוהרה ואדיבה. “זוהרה ואני כמו שתי אחיות, אף פעם לא היה בינינו העניין הזה …של הצבע”. אדיבה – בת לניצולי שואה, אחות שכולה. זוהרה – תימניה, שאחותה התאומה, בתיה נעלמה עם ילדי תימן. לימים כעורכת דין, יוצאת זוהרה לחפש את אחותה בעזרתו של החוקר הפרטי, יגאל. בתיה, נעדרת אך נוכחת בחייה יותר מכל דבר אחר: “אתמול כמדי לילה, בשברירי הרגעים שבין ערות לשינה… שוב הרגישה זוהרה את בתיה. צדודית פניה כצדודית פניה שלה, והיא מוחשית כל כך. נשימותיה רפות, שקטות. צל קולה נופל על הכרית ביניהן, ולכמה רגעים הן נמסכות בזו בזו, נמהלות באותו זיכרון קדום שבו הן שתיים. עולם אחד שלם”.

אלא שהעולם ברומן הזה, כמו במציאות, הוא עולם חסר – יש מוות, יש מלחמות (ממלחמת יום הכיפורים דרך מלחמת לבנון) ויש שכול, ויש חברה פצועה שזועקת לחסד ולפיוס. ומתוך הייאוש מחפשת את התקווה. “מילים מציירות מציאות”, כותבת אליה-כהן, שמצליחה לתאר הוויה ישראלית של שלושה דורות על גווניה ובכך להעיר טראומות וכאב רדום, ובאותה עת ללכד את זיכרון העבר עם ההווה המורכב. “העולם רואה הכול וזוכר הכול”, היא כותבת ואינה נאבקת למחוק את הזיכרון, אלא רואה בו חלק מן ההווה. אבא של אדיבה, ניצול שואה מתעקש ללבוש בגדי חורף גם בשיא הקיץ – “ההתעקשות הזאת היא סוג של הפגנת יחיד שבה הוא מוחה נגד האקלים הים תיכוני”.

בשזירה מאומנת של דיאלוגים, מונולוגים, הרהורים, תחושות, הומור ותיאורי נוף קסום ומתחלף, זוכה הקורא לספר נדיר באיכותו בפרוזה הישראלית. “גלבי” מצטרף לספרי הפרוזה הקודמים של אליה-כהן: “מכתוב” ו-“דושינקא, נשמה” שידעתי לקדם כאן בברכה. גם על הספר הזה אני כותבת: הללויה! והידד!


הספר “גַּלְבִּי” מאת איריס אליה-כהן (הוצאת ידיעות אחרונות, 2016) – 70 ש”ח בהמגדלור (במקום 78 ש”ח, מחיר מלא)