בוקר קודר, בוקרת. מתוך כריכת הספר
בוקר קודר, בוקרת. מתוך כריכת הספר

אם עוד לא קראתם את הספר הזה – איזה כיף מצפה לכם! הא-הא, הו-הו והי-הי, כמו שאומר הצ’ינק המתבודד, שהוא בכלל יפני זקן ערמומי וחרמן, והגבר החכם היחיד (פרט לסופר) בכל הספר המופלא הזה – שכולו שיר הלל לנשים, לרוח הנשית בעצם, וגם לחופש התנועה ולחירות המחשבה, בתחפושת של סיפור מתוק ומצחיק ופנטסטי שמחובר חזק למציאות של כל אחד ובעיקר כל אחת מאיתנו. קראתי אותו לראשונה קצת אחרי שיצא, בסוף שנות ה-70, יחד עם עוד מיליוני קוראי אנגלית שהפכו אותו לספר פולחן, וראו זה פלא: שלא כספרי פולחן אחרים שאיבדו מקסמם ומניחוחם עם השנים, “בוקרות” נשאר טרי ורענן ופריך כמו צנונית סמוקה מהגינה שאגלי הטל עדיין נוצצים עליה, אם לנקוט דימויים בסגנונו של המחבר, והוא עכשווי ורלוונטי לגמרי כאילו נכתב היום, כאילו נכתב מחר, בראש הכי פתוח ומוטרף ומפוכח ונדיב ומגניב וסקסי ועמוק ומעופף וחכם ואוהב ומלא שמחת חיים, כזה שמורח על פניך חיוך ענקי לאורך כל הקריאה ב-416 עמודיו, וזה רק הולך ומשתפר מפרק לפרק.

ומה שעוד יותר משמח – העברית שלו נהדרת! לא סתם לקח 40 שנה לתרגם אותו, כי לא נמצא מתרגם שיעז לקחת על עצמו משימה לשונית יצירתית רב-רובדית כזאת, מאת סופר שמשתעשע עם קוראיו בלי הרף, משתף אותם בהגיגיו תוך כדי כתיבה, זורק אסוציאציות פרועות לכל עבר כמו אמן ג’אגלינג, ומלהטט נונשלנטית בין יציאה פיוטית מפעימה לשפת ביבים מלוכלכת (שאצלו נשמעת נקייה). ומזל שסופסוף קם מו”ל נחוש ועקשן שהוא גם עורך מצוין והלביש לספר שמלה עברית למהדרין בעזרת מתרגם אמיץ ומוכשר, וראו זה פלא – השמלה מחמיאה לו ומיטיבה איתו להפתיע, ועל כך מגיע להם שאפו עצום. כי אם יש סופר בעולם שהייתי מתה לפגוש, גם עכשיו כשהוא בן 80, זה טום רובינס. כשהוא מגיע לפרק 100 (מתוך 121), לדוגמה, רובינס מחליט לחגוג את המאורע עם קוראיו, פותח למעננו בקבוק שמפניה וירטואלי ומתחיל לנהל איתנו שיחה על קסם לעומת מיסטיקה בהתייחס לספר שבידנו, ואז קולט שאולי הגזים טיפה עם כושר הספיגה של הקוראים וחותם את הפרק: “הי, די! מספיק עם השמפניה. עכשיו תנו נשיקה או שתסתלקו מפה”.

ואם זה הציטוט היחיד שאביא כאן, זה רק מפני שאין שום אפשרות לבחור בין שלל ההברקות, השנינויות, ההלצות והתובנות העמוקות מני ים שהספר מלא וגדוש בהן. אז יופי שהבמאי גאס ון-סנט ניסה לעשות ממנו סרט, שלעולם לא ארצה לראות (לפי מה ששמעתי עליו, בצדק) כדי לא לקלקל לעצמי את הספר, ויופי שליהק לתפקיד סיסי עצומת האגודלים את אומה ת’ורמן האגדית, כי היא לגמרי מתאימה לדמות (ועכשיו מתחשק לי למלא את החור בהשכלה ולקרוא את כל מה שהאיש הזה כתב, ואפילו תורגם לעברית). אז תעשו לעצמכם טובה ענקית ותקראו את “בוקרות”, וקנו אותו במתנה בעיקר לכל הנשים (בכל גיל, מתיכון ועד לדיור מוגן!) שאתם אוהבים ואוהבות, וגם לכל מי שעדיין מתבלבל (כמו כולנו) בין יציבוּת לבין נוקשוּת, בין סימטריה לבין איזון, בין אהבה לבין אשליה. אבל עזבו, אל תאמינו לי: קחו פרק ראשון לטעימה ותראו איזה יופי. ואם נדמה לכם שהוא עמוס מדי, קחו נשימה עמוקה, תמשיכו לקרוא את הפרקים הבאים ותגלו שהסבלנות משתלמת – כי לצד הכיף העצום שבקריאתו, הוא גם ספר מחכים ומעצים שפותח את הראש (והלב) לרווחה. אל תוותרו עליו.

“גם לבוקרות יש רגעים קודרים” מאת טום רובינס (מאנגלית: ברוך גפן, הוצ’ רם, 416 עמ’) – 61 ש”ח ב“המגדלור” (במקום 68 ש”ח מחיר מלא)