עד 120 שנה מספיק לנו. "מעין הנצח" - נטלי באביט
עד 120 שנה מספיק לנו. "מעין הנצח" - נטלי באביט

איך אפשר לחיות את החיים במלואם, במלוא מובן המלה? תשובה חלקית לשאלה הזאת קיבלתי ממש בשבוע שעבר, במופע חד-פעמי של ליאור שוב החד-פעמית (תרתי-משמע): להשתנות כל הזמן, לחיות את הרגע הזה ולא לחזור על שום דבר פעמיים, לא להיצמד לאני הזה שחושב שהוא כזה וכזה ולא כזה, להיות תמיד פתוח ולזרום חופשי ועירום ובכלל, וואללה יופי, אבל מי יכול להרשות לעצמו לחיות ככה?

התשובה פשוטה: ילד. או ילדה. הם לא יודעים אחרת, עד שהם מתחילים להתבגר ולגדל עור עבה ומתקבעים בתוך הרגלים ודעות ושוכחים להתגמש ולאפשר לעצמם להמשיך לצמוח כל הזמן. ומתחת לכל זה רוחש פחד המוות, החידלון, וחיי נצח נשמע כמו שאיפה נכספת, ואם מישהו ימצא שיקוי לחיי נצח, הוא יהיה מולטי-מיליונר.

אז תארו לעצמכם ספר ילדים שעוסק בדיוק בדבר הזה: בשיר-הלל לארעיותם של החיים, ובסכנה הטמונה בחיי נצח – ובעצם מפייס ומספק נחמה לאותם פחדים וחרדות שאולי מקננים בלבבות הצעירים (והבוגרים, כן). והנה מה שאומר טאק, אבי המשפחה ששתתה ממעיין חיי הנצח (והוא הפילוסוף האמיתי מבין כל הדמויות בספר, ולא לחינם מרגישה הילדה גיבורת הספר קרובה אליו עוד יותר מאשר לבנו המקסים בן ה-17, שהיא מתאהבת בו) – כשהוא מנסה להסביר לה כמה הוא מקנא בה וכמה היה רוצה לחזור להיות “טבעי”, בן-תמותה: “‘אני רוצה לצמוח שוב,’ אמר בלהט, ‘ולהשתנות. ואם זה אומר שבסוף יהיה עלי להמשיך הלאה, אז גם את זה אני רוצה”. כי “זה החיים: זזים, צומחים, משתנים. דקה עוברת וכבר הם שונים (…) זה גלגל, הכל גלגל, והוא מסתובב ומסתובב ולא עוצר אף פעם”. כי הדבר הכי גרוע בחיים זה להפסיק לצמוח. זה המוות האמיתי. איזה ספר!

כמה מלים על סדרת “הרפתקה“, שזכיתי לקחת בה חלק, שעושה כבוד כזה לקלאסיקה הספרותית מחד ולמתרגמים מאידך – קראתי את התרגום החדש בזכות רשימתה היפה ומאירת העיניים של לי עברון-ועקנין שהיללה אותו, כי תרגומים רעים לספרים אהובים עושים אותי חולה, ואילו תרגומים טובים הם אושר. פרוזה קלאסית היא כמו שירה, ותרגום טוב של טקסט קלאסי חייב להזדמר מאליו, במשפטים שלו צריכה להיות מוזיקה בניחוח קלאסי. ואכן, התרגום של אסף שור מזדמר ומתנגן להפליא, וכמעט מעולם לא קרה שמצאתי את עצמי מתרגמת בראש אוטומטית בחזרה לאנגלית. ורק מתרגם מחונן יודע לתרגם יפה כל-כך שיר כמו זה שמתרונן בלבה של הילדה ויני, גיבורת הספר, כשהיא עומדת לעשות מעשה גבורה שיציל את אמא-טאק, ולמעשה – יציל את העולם כולו: “לא קירות של אבן כלא יעמידו/ לא סורגי פלדה יקימו כלוב”. כי כן, כלא וסורגים הם בנפש, והצרה שלא רואים אותם, ולכן קל כל-כך להתעלם מהם ומהעובדה שהם סוג של מוות איטי. שאפו.

נטלי באביט היא גם מאיירת מופלאה, ובין השאר כתבה ואיירה את ספר הפעוטות הנהדר “משהו” (לא הצלחתי למצוא ברשת את גרסתו העברית) שמתמודד עם פחדים בצורה הכי גאונית שאפשר. קראו את “מעיין הנצח” יחד עם ילדיכם, ואפילו בלעדיהם, ותתמוגגו. והנה פרק ראשון לטעימה. לכל מי שקורא בלי ניקוד, ואפשר גם להקריא בקול לבני 6 ומעלה.

“מעיין הנצח” מאת נטלי באביט (מאנגלית: אסף שור, איירה: עינת צרפתי, סדרת “הרפתקה”, הוצ’ אוקינוס ומודן, 126 עמ’) – 53.10 ש”ח בחנות המגדלור (במקום 59 ש”ח מחיר מלא)