בזמן המחלמה ההיא. המחברת הגדולה / אגותה כריסטוף
בזמן המחלמה ההיא. המחברת הגדולה / אגותה כריסטוף

בשתי מילים – אגרוף בבטן . בקצת יותר מילים: זה אחד הספרים הכי קשים שקראתי בחיים שלי.


התאומים הם אחים בעלי פני מלאך שמגיעים יום אחד לביתה של סבתם בזמן מלחמה כלשהי במהלך המאה ה-20. מי שמביאה אותם היא אימם שמבקשת מהסבתא לשמור עליהם (למרות שהיא לא בקשר איתה כעשר שנים). הסבתא לא מקבלת את זה בהתחלה אבל ברגע שהיא מבינה שהיא יכולה להשתמש בתאומים החרוצים ככוח עבודה היא מתרצה ומרשה להם להישאר. הם ישנים על דרגשים במטבח. היא לא מקלחת אותם (אין מקלחת), לא מכבסת את בגדיהם ומכינה אוכל רק כשממש צריך. המקום הוא אי שם באירופה והמלחמה היא כפי הנראה מלחמת העולם השנייה.


לאף אחת מהדמויות העיקריות בסיפור הזה אין שם – לא לתאומים, לא לסבתם (כולם קוראים לה “המכשפה”), לא לשכנים, אפילו לא לארץ שבה הכל קורה, וגם אין שם למלחמה שמביאה את כל הזוועות האלה. האירוני הוא שרוב הספר מדובר על זוועות מבית – ולאו דווקא מכיוון האויב. הסבתא היא איכרה מלוכלכת, נבערת, לא סימפטית שגם מכה את התאומים מידי פעם. לאורך כל הספר קורים להם דברים רעים ועם הזמן גם הם מתחילים לעשות “דברים רעים” אבל אנחנו לא כועסים עליהם, איכשהו נשארתי אמפתית לשניים האלה, שהמציאות הזו נכפתה עליהם ולא הייתה להם ברירה אלא להפוך לחיות שהם נהיו – אחרת לא הייתה להם שום זכות קיום. התאומים לומדים בעצמם הכל – לקרוא ולכתוב, הם לומדים שפות, הם עושים ניסיונות ב”לא לאכול כמה שעות וימים” על מנת להתרגל לתקופות רעב, הם מכים אחד את השני על מנת להתרגל לכאב, בקיצור – לומדים לשרוד. לבד.


נדמה שאין להם שום רגש.

 

אחד הדברים שתורמים לאוירת “חוסר הרגש” הזו היא הכתיבה – הפרקים קצרצרים, מקסימום שלושה עמודים והם כתובים כמו דיווח ענייני, משפטים קצרים, מעין רשימת מכולת. אין תאורים ארוכים של טבע או סביבה או תחושה או תקופה – אין כלום. אין רגש. הודות לסגנון הזה אנחנו יכולים לקרוא באותו משפט על זה שהתאומים אכלו תפוחים בפרדס וגם שחיילים אנסו את אחת הנשים בכפר. אין פאוזה כדי להזדעזע. מצאתי את עצמי קוראת ואז פתאום באמצע משפט מרימה את הגבות ולא מבינה איך הזוועה הזו השתרברבה למשפט הזה שהתחיל בכלל במשהו תמים למדי.


לסיכום – ספר לא פשוט בכלל ויחד עם זאת חובה חובה חובה ולו רק כדי להגיע לסוף המפתיע. הוא מיוחד, שונה ואני לא מבינה איך הגעתי אליו רק עכשיו. נקרא בנשימה עצורה (ומזועזעת). אבל היי – לפחות זה נגמר מהר (155 עמודים).


המחברת הגדולה, מאת אגוטה כריסטוף, הוצאת הספריה, 155 עמודים