ילדי האנרכיה. בגג של מירי
ילדי האנרכיה. בגג של מירי

כשהוא מטפל בגג, הצמחים גדלים ישר, מצדיעים לשמש, עוברים לנוח בצל, סדר ונקיון, שבילים נוצצים, הזבל מרוכז במקום אחד (משם אגב הוא לעולם לא מוצא את דרכו למטה). רשימת הקניות אצלו היא מסובכת, צריך וצריך, והמראה הכללי הוא של מחנה צבאי שהרס”ר שלו ניזון מריטלין. וכך, בקצב של צב קפדני הוא מצליח להרים שני ארגזים בחודש.

כשאני מטפלת בגג, התמונה נראית כמו מאחז של אל קעידה, הזבל מסתולל בכל מקום, התחלות של צמיחות לא ממוקדות מבצבצות פה ושם רנדומלית, אין שיטה ואין נקיון, אין חוק וסדר ואין רשימת קניות. אבל יש שלושים ארגזים מניבים של שעועית ומלפפון, שמיר וצנון, לוביה ועגבניות, והוא מנסה לעצום עינים ולראות רק את החצי הנקי והצומח של הגג.

רוצה לומר, שיש לי סדרי עדיפויות: קודם כל להציל את מי שאפשר, אחר כך להשתמש בכל מה שיש, למחזר כל גושיש אדמה, לעבוד במהירות ולזרוע בתקווה שמאחורי כל זה מסתתר אושר גדול. אם ממש אין ברירה אז אני קופצת לקנות קצת דשן או קומפוסט הומוס, משקה, משתדלת לא לוותר על אף שעל ואף טיפת מי מזגן – שאין כמותם להפריח אדמה חמוצה ועייפה, כמו הזרקת רסטילן לקשישה.

את הזבל החקלאי אני שומרת ליום שינחת פה קומפוסטר, אז נראה אם מישהו יוכל להגיד מילה על איך שאני מקיימת את הקיימות. בינתיים אני ממליצה לכל הסביבתנים שבסביבה לקרוא את “ידיד האדמה” של ת.ק. בויל, ספר מרתק חכם עצוב ומצחיק של מי שאומרים עליו ש: הוא נראה כמו פרחח, כותב כמו רב אמן ומוכר את עצמו כמו זונה. על קריסת הביוספירה וחיות אחרות, שם, שם.

 

 

הבלגן ינצח. אנרכיה בגג של מירי