אכלת פלפל? שתה מיץ, תקע פיתה, כלום לא יעזור. הפלפל החריף של מירי חנוך
אכלת פלפל? שתה מיץ, תקע פיתה, כלום לא יעזור. הפלפל החריף של מירי חנוך

יש רגעים כאלה שכל מה שחסר זה עיקצוץ חרפרף של קצה של פלפל. לצערי, זה לא הרגע הזה, וכמו תמיד בביוגרפיה העקבית שלי יש לי הרבה ממה שלא נדרש כלל, ומעט ממה שצריך ממש. ככה כל חיי אני גרה למשל, בקומה רביעית בלי מעלית, ובפעם היחידה שבבניין שלי היתה מעלית זכיתי בדירה בקומה ראשונה. מדי פעם עלינו בה אז, כדי לא להעליב.


אחרי שחיסלתי את כל היכולות בתחום הבית, הגג, והמרחב העאלק מוגן – כולל שריפת עוגות ובניית דברים מכוערים מקרטון צבועים ומקושטים כדי להעביר את זמן הקיץ הזה עם ילדה משועממת מחד וחרדה מאידך, החלטתי לשחרר קצת, והצעתי לה לחזור מחברה עם החברה במיניבוס קו חמש, ממש שלוש תחנות. רבע שעה אחרי שהודיעה לי כמו מח”ט קרבי “עלינו!”, צלצלה ואמרה שעלינו, כנראה, אבל למיניבוס בכיוון השני. “אמא, אני בסנהדרין, או איך שלא קוראים לזה”. ככה חסכתי לעצמי נסיעה של חמש דקות תמורת חציית העיר עד בבלי, כי לא היה להן יותר כסף לעלות על הקו שממול. לנהג המיניבוס אני מודה מעל דפי האתר של מרמלדה, איזו רגישות ואנושיות לענות לשתי ילדות קטנות ששואלות בבבלי אם הגענו כבר לרוטשילד במילה אחת חמה ומסבירה, “רדו”. לנהג הזה הייתי מציעה ביס מהפלפל החריף ביותר בעולם – “חוונרו” קוראים למפלץ האדום, אדום כמו מיניבוס קו חמש, אדום כמו צבע אדום, אדום כמו עשן ואש מעורבים מעל בלתי מעורבים. אדום כמו הלחיים של שתי הקטנות האלה, שאמרו לי בבגרות, כשהן מתות מחום, “בדקנו אם הדלת של הבניין ליד נפתחת, למקרה שתהיה אזעקה”. הנהג הרי יכול היה להציע שייסעו איתו בחזרה את כל המסלול עד רוטשילד, אבל גם ממשלות ישראל לדורותיהן היו יכולות להפוך כל אבן במזרח התיכון ולהגיע לאיזה הסכם אי לוחמה עם הסביבה הנהדרת שהרצל מיקם אותנו בתוכה. אבל לא. “רדו”. זה מה שקורה כשהדחוף גובר על החשוב. אדום כמו דם, אדום כמו לב שילדים מציירים, אדום לנו בנשמה. “לא, לא, חמודה, זה לא גמבה, זה פלפל חריף חריף”. מאוחר מדי. נשאר רק להיזהר, להתפלל, ולנסות להישאר אנושיים בתוך החריפות הזו.