שמה את הדברים על השולחן. בתוך הבית של מירי

בין להבין מי הוא איירון מן לדבסאי ללאתר בגדי חיילת לאנה, ולנסות בתוך כל זה להבין מה פתאום חיילת? ואיפה אפשר להשיג שמלה מהרנסאנס, חשתי שאני קצת מאבדת את זה. הכרזתי מבפנים על יום חדש ובוקר חדש.

שנים של עינויים מא׳ עד ד׳ של קרבות עם ילדים, והבוקר אני עדיין מנסה, כמו זבוב שלא מבין את עקרון החלון, כל בוקר מחדש, להתחיל בכיף. עכשיו, הבוקר, כפי ששם לב כל מי שאוחז בילד, הוא ממש לא בול כיף. לפחות לא אצלי, עד היום. אבל אז הייתה לי הארה, עלה בדעתי פתרון מבריק, שמעולם, איכשהו, לא חשבתי עליו קודם.

עוד בבוקר אתמול אמרתי לה, עת זחלנו במכונית עם המראה התלושה מצד ימין, בשמונה ושלוש דקות, במורד בלפור, לא מתקדמות לפני שקו 21 יגמור לעבור בכל התחנות שלו ויש בבלפור שלוש. עוד אני נטרפת כבכל יום חול, ירדה בת קול ואמרה מגרוני לצעירת הבנות שלי בבת אחת, בלי שום הכנות: נכון נורא לא כיף לנו הבקרים האלה, אולי נשנה? תשובתה היתה מיידית, חיובית ולאקונית, והבוקר כשהערתי אותה בשבע היא פשוט, לנגד עיני המשתאות, קמה. בהתה עשר דקות באש שהדלקתי מאפר, קרטון וכלי עץ שתם זמנם, לחמם את המערה, היא אכלה קורנפלקס, התלבשה, צחצחה, שוחחנו בנחת שעה שהכנתי לה סנדוויץ’.

ברבע לשמונה עמדנו מאחורי מכונית ניקוי ירוקה של העירייה, שאגב, במשפט צד, באמת אי אפשר לחדול מפעילות עירונית בין שבע ורבע לשמונה ורבע? חייבים ברגע זה בדיוק לנקות את כל כבישי העיר? תנו לפועלים הפסקת קפה ועוגה, תנו להורים לאפסן בזריזות. ואל תשכחו לנסות את השיטה המדהימה הזו, לנסות פשוט להגיד מה רוצים, בלי לחשוב כל היום מה חושב הזולת. גם אם הוא הילדה שלי, יש סיכוי שזה יעבוד.

מרוב זמן פנוי עצרתי בקופ״ח בלפור וקניתי קפה הפוך מוקצף נפלא שמוכרת בקיוסק של הסניף אשה בשם אורשפע ואהבה. משם כבר עפתי להקפיץ את הסטודנטים למכללה ביפו, ולעקור שני כסאות רטרו ירוקים ב – 200 שקל, בשוק הפשפשים, שעה שחבריהם נמכרים בחנויות רטרו בלפחות כמה מאות שקלים לחתיכה.
תחליטו מה מכל ההמלצות האלה מתאים לכם, או פשוט, כמו שאומרת בת ה- 19, לפעמים צריך להזיז רק אבן קטנה אחת.