פוחז וילדותי. עטיפת הספר "שני פשעים" מאת חורחה איברגואנגויטיה
פוחז וילדותי. עטיפת הספר "שני פשעים" מאת חורחה איברגואנגויטיה

איך אני אוהבת ספרים שגיבורם המספר הוא ממזר חמוד וחרמן, כזה שלא עושה חשבון לאף אחד חוץ ממה שבא לו באותו רגע, גם (או במיוחד) אם מדובר בהרפתקה מופרעת להפליא. מטבע הדברים, טיפוס כזה הוא לרוב גם שקרן בלתי-נלאה (ועם זאת תמים וישר בדרכו המקסימה) שמסתבך בכזביו – ובכל זאת מתחמק מעונש ברגע האחרון, לשמחתו ולשמחת הקוראים, כי בסך הכל הוא לא רשע, רק פוחז וילדותי. גיבור הספר המקסיקני הנחמד הזה, מרקוס “הכושי”, שהזכיר לי את גיבורו של ג’ונתן איימוס ב“התעורר, אדוני” (תציצו בקישור, אם בא לכם על ציטוט ארוטי משובב-נפש), עונה היטב לתיאור הזה: ברנש פיקח וקל-דעת, שסובל ממחסור במזומנים אך לא בשיטות מתוחכמות להשיג אותם, חובב נשים מושבע, שאוהב את אשתו היפהפייה בכל לבו אבל מתקשה לכבוש את יצרו מול פיתויים נשיים, לא משנה מאיזה גיל ומעמד.

שני הפשעים בכותרת הספר מתייחסים לשני פשעים חמורים שבהם נאשם גיבורנו – הראשון קורה בפתח הספר והשני לקראת סופו – אבל מרקוס שלנו בכלל לא אשם בהם, כי אם בשורה של רמאויות קטנות ומשעשעות מסוג אחר. הספר עצמו הוא כמו סרט כיפי בהצגה יומית: קריא וקולח (בפונט מרווח ומאיר עיניים, הידד), קליל ומצחיק. למשל הבדיחה שדודו של מרקוס אוהב לספר:

“יום אחד מגיע פפיטו לבית-הספר והמורה לזואולוגיה מסבירה לתלמידים על אורח החיים של הצבוע. ‘הצבוע,’ אומרת המורה, ‘הוא בעל חיים שחי באזורים שוממים, ניזון מבשר מרקיב, מזדווג פעם בשנה וצוחק. ברור? יש שאלות?’ ואז פפיטו מרים את היד ואומר: ‘אבל המורה, אני לא מבין. אם הצבוע חי באזורים שוממים, ניזון מבשר מרקיב ומזדווג פעם בשנה, מה מצחיק אותו בדיוק?'”

ספר שתענוג לקרוא בטיסה או בנסיעות, באחריות. התרגום מצוין.

“שני פשעים” מאת חורחה איברגואנגויטייה (מספרדית: רינת שניידובר, הוצ’ הכורסא–ידיעות ספרים, 239 עמ’), 49.00 ש”ח בחנות “המגדלור” במקום 88 ש”ח מחיר מלא