חורף בכוס. משקה ה"שלג" של מירי
חורף בכוס. משקה ה"שלג" של מירי

״בא לי שלג״, היא אומרת ומסדרת את רצועות התיק הכבד מ – ד׳ 2 על הגב. ״גם לי״ אני עונה, כאילו הציעה כרגע שנחזור לעבר ונמחוק את הבעיה – שהיתה לנו,  אז באירופה, ונשוב לחיות על גדת הדנייפר ולחלום על ציון הלא תשאלי.

״הנה״ היא מצביעה בבירור על שלט תכלת – שלג. ובאמת קצת מתחת ל”קפה תמר” יש שלג בטעמים. בחור סופר חמים שמת על קפואים, מביא לנו את האפליקציה הפיזית הזו. תמורת 16 שקלים תקבלו גביע ברוחב לב ובו שלג שעליו סירופ פירות, נגיד מנגו או ליצ׳י – אמיתי לגמרי. כמה שעות אחרי שתצננו את עצמכם בדוכן הזה ועל הדרך תאספו אצל אברי, בורא השלג בגביע, כמה טיפים ללקויי למידה היפר אקטיבים, שוב תבחינו שאין כאן חורף/ אור אפור/ מסתורין/ תנאים לרומנטיקה. שוב תתקפו במין חוסר טעם כולל, ואז תריצו בגוגל את ״איגלו״ ותגלו שיש אפשרות כזו להיכנס ל”תמונע” ולשעה אחת להיות לגמרי באיגלו, כשאתם נענים לחוקי הז׳אנר, אחדות המקום, הזמן והעלילה.

במחזה של יחזקאל לזרוב שגם כתב וגם ביים את שירי גדני במין גירסה מקומית למה שיכול להיות ילדותה של סאגה נורן מ”הגשר” יחד עם אלון פרידמן – שניהם פשוט נפלאים לגמרי, מצחיקים, עצובים וקורעי לב, כשהם לכודים בתוך זכרונות עבר מודחקים ואהבת הווה בלתי אפשרית.

הנה לכם חופשת סקי מושלמת בתל אביב. מי שחושב שרק לציפורים ומטוסים יש כנפיים חייב לעצמו שעה ב”איגלו” ואז נדבר. זה בקלות יכול להפוך לקאלט, תחליף לכל מה שקצת חסר בקיץ האינסופי של המציאות הישראלית. אלסקה.